אז מה? היום חזרנו לשיגרה =] סוף סוף השביתה הסתיימה :)) בהצלחה לכולם.. מצפה לנו שנה קשה.
אז הנה הפרק החדש . הוא מחולק לשני חלקים. ..בכל חלק יש שיר אחר. מקווה שתאהבו :}
דניאלה: "רגע, ואת חושבת שניקי סיפר לה מה שהוא עשה? כאילו תחשבי.. אם הוא היה מספר לה אז היא בטוח לא הייתה נשארת איתו ומסתכנת בצורה כזאת!"
לירון: "הוא פשוט מטורף! איך הוא יכל לעשות דבר כזה?! איך הוא יכל לאנוס את המסכנה הזאת בכלל!!!"
http://www.youtube.com/watch?v=KHfyDxy8i5o
'איך הוא יכל לאנוס לאנוס לאנוס לאנוס..'
הקולות הדהדו לי בראש ללא הפסקה.
הלב שלי התנפץ לאלפי רסיסים שחורים תוך שניה!
עמדתי שם. קפואה. מנסה לעכל את מה ששמעתי הרגע.
"זה לא קורה לי! בבקשה לא!" מלמלתי לעצמי והדמעות? אלוהים הדמעות! הן ירדו כמו שלא ירדו מעולם.
התחלתי ללכת במסדרון, בין כל הילדים המתרוצצים.
נתקלת, דוחפת, העיקר לברוח הכי מהר שרק אפשר!
"אתה בא לעשן?" הון, חבר של ניקי שאל אותו כשנשמע הצלצול של ההפסקה.
ניקי: "לא אחי.. אני הפסקתי עם זה" הוא אמר בעודו מחפש את טום בין כל הילדים שהתרוצצו להם מפה לשם.
הון: "הכל בסדר? את מי אתה מחפש ככה?" הוא שאל.
ניקי: " כן כן, הכל בסדר" הוא אמר במהירות. הראש שלו לא היה שם. הוא חשב על מה שהוא עומד לספר לטום.. הוא רצה כבר לדבר איתה על זה.. לפרוק מעליו את הכל.
הוא ניסה לשכנע את עצמו שהיא תאמין לו, שהיא לא תעזוב, שהיא לא תברח. אבל בפנים? הוא פחד.
"אני חייב לדבר איתה" הוא אמר לעצמו כשראה אותה מתהלכת במסדרון הארוך. "אני אדבר איתך אח"כ " הוא אמר להון והחל לרוץ לכיוונה.
הלכתי במהירות לעבר היציאה. נאחזת בקירות בכדי לא ליפול. ראיתי כל כך מטושטש מרוב הדמעות שכיסו את עיניי.
"טום! טום!" שמעתי את קולו מאחורי. לא הסתובבתי. קצב ההליכה שלי התגבר.
הוא המשיך לקרוא בשמי, מנסה להשיג אותי, מנסה לאחוז בי.
התחלתי לרוץ מרוב הפחד. הוא, החל לרוץ אחריי ואז הוא תפס את מותניי.
"תעזוב אותי! אני לא מאמינה שעשית את זה תעזוב אותי!!!!!" הוא סובב אותי אליו, מנסה להבין מה קורה לי.
ניקי: "מה יש לך יפה שלי? אני לא מבין אותך.. מה קרה?" הוא שאל אותי ואני הרגשתי את החנק שבגרונו.
"תעזוב אותי!!!
בבקשה" התחננתי.
איך יכול להיות שאני מפחדת מהבן אדם הזה שאני כל כך אוהבת?
' הוא אנס אותה! הוא סוטה מגעילל תיזהרי ממנו!'
הקולות מבפנים צעקו לי.
רעדתי. רעדתי מפחד. רעדתי מכאב.
הוא, עמד שם ולא זז. עדיין אוחז במותניה. לא רוצה לשחרר כדי שלא תברח.
הוא נזכר ברגעים הנוראיים שהיו. "מצטער מצטער מצטער.." עוד פעם אותו מלמול של פעם.
..: "טום מה קרה?" הדר הופיעה פתאום והסתכלה עליי "למה את בוכה?... מה אתה עושה תעזוב אותה!" היא אמרה לניקי ושיחררה אותי מבין ידיו.
אני, לא עניתי. התחלתי לרוץ ולאט לאט נעלמתי בתוך ההמון.
"אני לא מאמינה! מה הוא עשה לה?!" רותם שאלה את הדר מהצד השני של קו הטלפון.
הדר: "אין לי מושגמה קרה אבל אני אומרת לך, זה משהו רציני! היא בכתה כל כך.. את אפילו לא מבינה"
רותם: "או מיי גאד! טוב אני כבר באה אלייך ואז נלך ישר אליה.. אני פשוט אצל רועי עכשיו.. אני מקווה שהיא לא תעשה שטויות!.. כן.. אוקיי.. טוב, ביי מאמי.. ביי" היא סיימה את השיחה וניתקה.
רותם: "זה משהו רציני רועי! וזה לא צחוק הפעם!"
רועי: "אני לא צוחק" הוא אמר בחיוך ועשה פרצוף "אין לי מושג מה הוא עשה לה" הוא הוסיף והביט בתיקרה.
רותם: "אני יודעת שאתה יודע טוב מאוד מה הוא עשה! אל תשכח שאני לא סתומה.. אני מכירה אותך כל כך טוב, כאילו שילדתי אותך!" היא אמרה לו והחלה להתלבש.
רועי: "אוף, מה את הולכת?"
רותם: "כן.. אני חייבת לדבר איתה..אני לא יכולה לעזוב אותה ככה. ואני מאוד מציעה לך לעשות את אותו הדבר עם החבר הזה שלך!" היא אמרה והחלה ללכת לכיוון הדלת.
רועי: "ככה את הולכת?! אפשר אולי נשיקה?" הוא שאל והיא התקדמה לעברו
רותם: "רועיקי? אתה צריך ללמוד משהו" היא אמרה והוא הביט בה במבט לא מבין. "..נשיקה לא מבקשים. גונבים!" היא אמרה ויצאה מהחדר עם חיוך ענקי.
http://www.youtube.com/watch?v=21CTOPaqARk
(אל תתייחסו לוידאו.. שיר מדהים כדאי לשמוע)
ניקי ישב בחדרו. דמעות נצנצו בעינו הכחולות. הוא ישב על המיטה והתבונן באלבום התמונות האהוב עליו.
ברקע הוא שמע את שיר האהבה למוזה של דנידין. הוא הסתכל על התקופה בה הוא באמת היה מאושר. התקופה בה הוא רקד. הוא הסתכל על החיוך המאושר שלו. על כמה מלא חיים הוא היה שם.
לפני כל מה שקרה הוא היה בן אדם אחר לגמרי.
ברייקדאנס היה הדבר שהוא הכי אהב לעשות בחיים שלו.
הוא התגעגע לריקוד. הוא כל כך רצה לחזור לזה. לשכוח מהכל .. מכל מה שקרה היום והוא ידע שרק הריקוד באמת יוכל לעשות את זה.
הוא קם באיטיות מהמיטה והחל לזוז לפי קצב המוסיקה. הוא נזכר בכל ההופעות שלו עם הקבוצה וחיוך עלה על פניו.
הוא רקד עם כל הנשמה, זז עם כל הגוף. זז כמו שרק הוא ידע לזוז.
בכל תנועה שלו הוא ראה את טום. בכל תנועה הוא הריח את ריח שיערה שהוא כל כך אוהב. הוא רצה להחזיר את הגלגל אחורה. למחוק את מה שהוא עשה.
'למה אי אפשר למחוק את הכתם הזה?' הוא חשב בתוך תוכו.
הוא המשיך לזוז. הלב שלו פועם במהירות. "אני אוהב אותך" הוא צעק וכל כך רצה שתשמע אותו.
"תקשיבי טום! את לא יכולה להמשיך ככה! את יכולה לקום מהמיטה הזאת כבר?!" רותם אמרה לי.
השעה הייתה כבר שבע וחצי בערב. את כל היום ביליתי מתחת לשמיכה. הכרית שלי כבר הייתה ספוגה במים מרוב הדמעות.
חיבקתי את הדובי שלי חזק והתקפלתי בתוך עצמי.
הדר: "בבקה שתקומי.. אנחנו לא יכולות לראות אותך ככה.. איך את יכולה להאמין למה שדניאלה ולירון אומרות? את הרי יודעת שהן סתם רוצות להפריד בינכם!" לא הגבתי. המשכתי לשכב מתחת למיכה בלי לזוז.
"קומי כבר!!!" רותם אמרה ומשכה מעליי את השמיכה.
אני: "דיי!! תעזבו אותי!" אמרתי. אני שונאת שלוקחים לי את השמיכה. "בבקשה תלכו" אמרתי והדמעות עדיין זלגו מעיניי. באמת שאני לא מבינה איך עדיין נשארו לי דמעות בעיניים.
"באמת תלכו.. אני מבינה שאתן רוצות לעזור לי אבל אתן לא יכולות. אי אפשר לעזור לי!" אמרתי כשקלטתי את פרצופן ההמום.
הדר: "תקשיבי מאמי, " היא אמרה והתיישבה על מיטתי. "אנחנו נלך אבל.. בבקשה תבטיחי לי שאת מקשרת אליי כשאת מרגישה יותר טוב. כשתרצי לדבר. ולהקשיב. אוקיי? " היא שאלה ואני הנהנתי.
היא חיבקה אותי אליה וליטפה את שיערי הארוך.
"תודה שבאתן.. באמת" אמרתי ושטפתי את ידיי בדמעותיי.
כשהן הלכו, משכתי שוב את השמיכה וחזרתי לתנוחה בה הייתי מקודם. שוב התחלתי לבכות.
"אל תבכי! בבקשה אל תבכי" שמעתי קול מוכר. הורדתי את השמיכה מעליי והתיישבתי לאט על המיטה. מולי ראיתי את ניקי.
ניקי: "תני לי להסביר לך הכל! את תביני אותי אני בטוח!" הוא אמר בקול מתחנן.
"תעוף מפה!" אמרתי. לא שלטתי במילים שיצאו מפי "איך יכולתי לתת לך להתקרב אליי בכלל! אתה מגעיל אותי!@" אמרתי לו והרגשתי איך מילותיי כואבות לו. כל כך כואבות לו.
ניקי: "אל תגידי לי את זה. בבקשה לא את!" הוא התקרב אליי. משום מה לא התרחקתי. "את הבנאדם שהכי חשוב לי בחיים. אני אוהב אותך תקשיבי לי בבקשה!" הסתכלתי בעיניו הכחולות שהיו מלאות בדמעות שאיימו לפרוץ החוצה. משהו בעיניים שלו, אמר לי להקשיב.
"אני מקשיבה" אמרתי לבסוף וניגבתי מעליי את הדמעות.
מקווה שאהבתם 3>
מחכה לשמוע את דעתכם.
מיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
