לא מבינה את זה. למה רק בברים יכול להיות מצב שאני אכיר מישהו שאוכל להתחיל לצאת איתו? דווקא במקומות האלה לא היה לי כל כך מזל כמו חברה שלי שהיא וחבר שלה כבר יחד כבר שנה וחצי ומאושרים עד הגג והם הכירו בבר בתל אביב.
פשוט לא יוצא לי לפגוש את האנשים עם האופי שמתאים לי. לא מתאים לי מישהו שיוצא כל הזמן ומשתכר, שלא אכפת לו מהעתיד שלו, שאין לו שום קשר לשום דבר רוחני כלשהו, שאין לו שאיפות בחיים ללמוד ולהתקדם, שאכפת לו רק מהחומר ומעינוגים רגעיים.
אז מישהו מהסוג שכתבתי למעלה (לפחות ככה זה היה נראה מהרושם הראשוני) דיבר איתי אתמול כשיצאתי עם חברה לבר. אלה לא סוג האנשים שאני מתחברת אליהם ואני כבר לא יודעת איפה אני יכולה למצוא את אלה שכן.
מה שהייתי מחפשת במי שאני רוצה להתאהב בו, שיהיה בן הזוג שלי ואולי אהבת חיי זה קודם כל ערכים טובים, שיש לו שאיפות ומטרות בחיים, שיש לו קשר כלשהו לדת (אפילו קשר קטן של אמונה במשהו, כמוני מסורתי), שיהיה לו בטחון עצמי גבוה אבל לא גבוה מידי, אינטליגנטי (אפשר ורצוי גם שיהיה חנון כזה) שאמשך אליו ואסתכל עליו בהערצה.אני לא יודעת אם זה יותר מידי לבקש, אבל זה מה שאני מחפשת.
הלוואי והכל היה קורה כמו בסרטים. שהייתי הולכת ברחוב, נופל לי איזה משהו מהיד ואז בחור החלומות בא ועוזר לי ותוך כדי מתפתחת שיחה מצחיקה ואנחנו מחליפים טלפונים ומתחילים לצאת והכל כל-כך טוב ומרגש ומהמם ומגיע למקומות שלא הייתי בהם בחיים.
אבל החיים זה לא סרט והדברים לא קורים ככה. אולי רק באוניברסיטה ייצא לי להכיר מישהו (זה מה שחשבתי גם על הצבא ולא קרה כלום כן?), אבל אני רוצה להתחתן בגיל מוקדם (אין מצב שאני בת 30 ורווקה, אני ארגיש על הפנים) ורוצה גם קצת ניסיון במערכות יחסים (כי מה שהיה לי אי אפשר להגדיר ככה בכלל, זה היה קשר ארוך מאוד אבל לא מערכת יחסים). זה יותר מידי לבקש?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.UnFabulous