UnFabulous

עברה שנה מהשיחה האמיתית האחרונה שלנו. לא קרה שום דבר מרגש בשנה הזאת ואיכשהו שנה שלמה הוא לא יוצא לי מהראש.

אני יודעת שזה אנוכי מצדי, ושזאת בתכל׳ס אשמתי שזה מה שקרה. באותו הזמן זה היה ניראה לי כואב אבל נכון, והייתה לי ההרגשה שאני אכיר מישהו טוב יותר שיגרום לי להרגיש (כמו שהוא נתן לי להרגיש) נאהבת. שיהיה מישהו שאני אוהב ואמשך אליו (כנראה שאז אהבתי אותו אבל לא נמשכתי אליו, או שאהבתי אותו רק כחבר הכי טוב) וארגיש בנוח להכיר למשפחה שלי (משום מה לא הרגיש לי בנוח ואמא נתנה תחושה שהוא לא מתאים לי). שאני לא אתבייש במערכת היחסים שלנו (כי התביישתי וזה גרם לאי נוחות) ואפרסם תמונות שלנו ביחד בים, בבית, במסעדה ובחו״ל. שיהיה מסורתי כמוני, או לפחות יקבל את האמונה שלי, ושיגרום לי להיות מאושרת.

זאת הייתה לגמרי אשמתי. אני פגעתי בו, לא נתתי לו תשובה עד הרגע האחרון ומרחתי אותו בפגישות שהראו לו כאילו אני מרגישה כמוהו כשבאמת אולי נרתעתי ממגע איתו. לא יודעת להסביר למה, אבל פשוט היה לי טוב לבלות איתו, להיות איתו ועם החברים שלו, לישון אצלו ולדבר שעות. אבל פשוט בכל פעם שזה הגיע לזה שהוא רצה מעבר, אני נרתעתי. אהבתי שהוא חיבק אותי חיבוק דוב ארוך כזה והרגשתי קטנה בתוכו. אהבתי להשען עליו ולהרגיש שיש מישהו שאוהב אותי, אבל משום מה כשהוא רצה משהו מהצד שלי אני לא יכולתי. לא יכולתי לנשק אותו.

אולי עדיף שלא הייתי מושכת את זה כל כך הרבה זמן. אולי עדיף שפשוט הייתי אומרת לו שמההתחלה זה לא ילך ועדיף להשאר ידידים טובים, אבל משכתי את זה. משכתי את זה ופגעתי בו ופגעתי בסוף גם בעצמי. פגעתי בעצמי כי משום מה אחרי הלילה הזה שאמרתי לו שעדיף שכל אחד ילך לדרכו, ואחרי שניסיתי לדבר ולשמור על קשר וראיתי שזה לא הולך, ואחרי השיחה שהייתה אחר כך שבה זה הרגיש כאילו אנחנו מדברים כמו פעם והעלנו חוויות ודיברנו בכנות, אחר כך לא קרה כלום המון המון זמן. לא רק שלא קרה כלום, גם באובססיביות כל הזמן הסתכלתי בפרופיל שלו לראות מה קורה איתו עכשיו, וניסיתי לראות אם הוא מחובר (כאילו שהיינו יכולים לדבר גם אם הוא מחובר). אז הייתה פעם אחת שחשבתי שהוא עם מישהי ואז הבנתי שלא ואיכשהו הוקל לי. למה הוקל לי? הרי אמרתי לו שבקלות הוא ימצא מישהי יותר טובה. אולי אמרתי לעצמי שאני אמצא לפניו? מסתבר שאני עד כדי כך אגואיסטית וגאוותנית לחשוב שלי יהיה מישהו חדש לפני שלו תהיה.

ועכשיו גיליתי שיש לו מישהי. וזאת לא מישהי שאני לא מכירה, וזאת לא מישהי מכוערת או לא נחמדה. אני יודעת מי זאת וממה ששמעתי עליה היא חמודה. והייתה לי שיחה איתה כשהיא ממש התחילה את התפקיד והיא לא הייתה במצב רוח טוב ועודדתי אותה ואמרתי לה שקשה בהתחלה אבל היא תסתדר והיא הייתה מקסימה, ועדינה ורק מהשיחה הזאת הבנתי את זה. אז אני לא יכולה לכעוס עליה, וממש לא יכולה לכעוס עליו. הרי אני אמרתי לו להמשיך הלאה, אני אמרתי לו שהוא מהמם ושיהיה למי שתהיה איתו מזל גדול.

איכשהו כל השנה הזאת כעסתי עליו. כעסתי כי הוא לא דיבר איתי. כעסתי כי היינו חברים הכי טובים ועכשיו אני כאילו צריכה להתעלם ממנו. כעסתי כי כשניסיתי ליזום שיחה הייתה היענות קצרה והוא אף פעם לא ניסה לראות מה שלומי. כעסתי כי בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר שזה יהיה מוזר ואין מה לעשות לא נחזור לקשר שהיה לנו, אבל שכן בעתיד, כשאני אשתחרר, אולי נהיה בקשר שוב.

אז אני משוחררת. ולא שזה שינה משהו. עדיין במפגשים קורסיים הוא מתעלם מקיומי. הוא רק אומר שלום בהתחלה ואז כאילו אני לא נמצאת שם מדבר עם כולם חוץ ממני. עדיין לא קיבלתי שיחה אמיתית ממנו, שבה הוא יגיד לי מה קורה איתו עכשיו ונדבר על מה שהיה ומה שיהיה. אז כן אני כועסת ולא מבינה. שמעתי המון סיפורים על אנשים שהיו בקשר ואז לא דיברו הרבה זמן אפילו שנה ואז חזרו לדבר. לי זה מרגיש ילדותי וקטנוני כל כך הרבה זמן לא לדבר איתי. אולי הוא היה עדיין כועס ואולי כמו שהוא אמר לי, קשה לו לדבר איתי כי הוא כל הזמן יראה בי מעבר לידידה, אבל עבר מספיק זמן בשביל (שלפחות לו) זה יעלם. לא רק שעבר מספיק זמן, הוא עכשיו עם מישהי אחרת. מישהי שיש לו אשכרה קשר גלוי איתה ולא מפגשים סודיים. מישהי שהוא יכול להגיד לכולם שהיא חברה שלו בלי לשאול אותה מה הסטטוס שלהם, מישהי שתתן לו הכל ותגיד לו מה היא מרגישה כלפיו.

לי מרגיש כאילו עכשיו הוא כבר ממש לא מאוהב בי כמו שהיה, ואפילו יותר מזה מרגיש כאילו הוא שכח מקיומי והוא ממשיך בחייו בלי בעיה. הסיבה שעכשיו הוא לא מדבר איתי היא בטוח לא רגשות כלפיי (גם שנה וגם חברה זה מספיק כדי לשכוח), עכשיו זה פשוט שהוא שכח שאני קיימת ואולי אני כן רוצה לדבר איתו לפחות.

אז לי אין עכשיו את מה שיש לו. ואני כל יום חושבת עליו ועל מה שהיה לנו. כשאני מסתכלת בתמונות אני אומרת לעצמי- אבל הוא בכלל לא נראה טוב! למה הוא לא יוצא לי מהראש? כנראה שזה באמת בגלל שהוא הדבר הכי קרוב שהיה לי לחבר, ואולי בגלל זה אני אובססיבית לזה שהוא לא מדבר איתי. אני חייבת להתנער ממנו אבל לא יודעת איך. אני יודעת שלא נמשכתי אליו אבל משום מה עולות לי מחשבות אחרות בראש כל כך הרבה זמן אחרי, ואני חושבת מה היה אם? מה היה אם לא הייתי אומרת לו את מה שאמרתי והיינו מחליטים שזה זה? מה היה קורה אם בסוף היינו נוסעים לאילת כמו שהוא אמר והחופשה הייתה חלומית? מה היה קורה אם כל הקורס היה יודע ואנחנו היינו מבלים עם כולם הרבה יותר בזכות הקשר הזה? אין לי תשובות לשאלות האלה אבל הפנטזיות רצות לי במוח כבר חודשים. ואני יודעת שאתה תמיד רוצה משהו שאין לך, ושעזבתי אותו מסיבה כלשהי, סיבה מהותית מאוד.

אני יכולה רק להגיד שאין לדעת מה העתיד צופן. אולי גם אני אכיר מישהו בקרוב ואשכח ממנו לגמרי. ואולי אני אמשיך עוד שנה בלי אף אחד. אבל אני מאמינה שהכל לטובה ומה שצריך לקרות קורה.