חשבתי על לסגור את הבלוג כי אין לי כוח לעדכן, ולא באמת אנשים יגיבו לי,

וגם אם כן, התגובות יהיו קצרות של "יפשלי אני אוהבת אותך."

אבל באלי לפרק את זה.

הייתה לי תקופה. רציתי בנאדם

יותר מידי זמן, משכתי, משכתי, כדי להכיר אותו.

הכרתי אותו טוב, אפילו מצוין, לא הלכתי ישר הלכתי עקום כדי להרגיש בנוח

כי בכל זאת הפסקה של כ"כ הרבה זמן ,

מפחיד להיכנס לשגרה שונה ממה שהתרגלתי.

בגלל שזה קשור למישהו, ולא בגלל ששברתי את השיגרה שלי.

וברגע שכן נכנסתי לזה , כבר הרגשתי חסומה.

אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח להסביר את עצמי

או להבין את עצמי

אני לא יכולה לתת לבנאדם לשלוט עלי,

אפילו אם זאת אמא או מנהל , שיגידו לי לא לעשות ככה וככה אני פשוט יגיב וינסה לפרוץ את זה

אני לא יכולה .

אני לא יכולה להיות קבולה בחוטים ולא לזוז, אין לי סבלנות,

אני אוהבת לנסות דברים חדשים

להכיר את העולם, אני לא אשב לעולם במקום אחד ליותר משעה.

לעולם לא אתן לשגרה לשלוט עלי.

אבל תאמת, כבר כל העולם מנסה להראות בנאדם היפר, לא סבלני, ואחד ששובר שיגרות, כולם כבר הושפעו מאופי החברה,

אני כבר לא יכולה לזהות אופי שונה של בני אדם.

אני רואה או שהיפרים חסרי סבלנות בעלי ביטחון או שקטים שאינם בטוחים בעצמם.

ובסופו של דבר החסרי סבלנות חסרי הטאקט , חסרי כל, שמה שיש להם זה ביטחון עצמי עצום

משטלטים על השקטים ונחמדים ,יותר מאוחר גם מדרדרים אותם.

בסופו של דבר דור הטלויזיה מנצח בכל הסיפור,

כי דור הספר הסבלני, השקט עם הידע הרחב נשלט על ידי בעלי הביטחון.

האופי של החברה שלנו כבר מת.

כולם בובות חסרינה

יפים במחוץ וחלולים מבפנים.