צפונית, הססנית, אנונימית. שינה ללא חלומות הפכה למאוסה.
|
| 10/2010
אחרי ארבע שנים,
אולי שלוש, אני לא בדיוק עוקבת- אני כאן. לא הצלחתי לדפדף יותר מידי, הזכרונות מהעבר פשוט הציפו והכאיבו. קשה לי להאמין, דמות פואטית משכבר הימים.
אני עדיין אותה הבחורה, רק בת 21, בוגרת יותר, שקולה יותר. השתחררתי מהצבא, יצאתי מהטיפול. אני עדיין נוטלת כדורים, מתמודדת עם החרדה בגבורה. מבלה, צוחקת, מאושרת מהחיים.
בקפיצת גיחה קצרה לאחור נזכרתי בבחור איתו יצאתי יותר מחצי שנה. החוורתי כשקראתי את המילים. כמה סבלתי בקשר הטראומתי הזה, ועדיין, הוא רודף לא מעט. מאז חוויתית אהבה אמיתית, אהבת נפש טהורה. נפרדנו לפני שבועיים בלב שלם, אוהבים מתמיד. לא אפרט על זה בחצות וחצי, אבל אני בסדר. אני באמת בסדר.
הפרעת האכילה כבר לא מנהלת אותי. אני מרסנת אותה. היא גזלה לי כמעט ארבע שנים שלמות מחיי ומאסתי. לא אתן לה עוד במה. מנסה לדחוק אותה לפינה עד כמה שאפשר- למרות הכשלונות הצרופים שדואגים להכות מידי פעם. אני בסדר, אני בן אדם. אנושית.
הבחורה ההיא עדיין בחיי. אני עדיין מאוהבת. לא בה כאישה, אלא בה כדמות מנחה. היא מודעת חלקית למקום שהיא תופסת בחיי- אבל הנקודה החיובית בסיפור היא שלמדתי להתמודד גם בלעדיה. אני לא תלותית. הריח שלה עדיין מלווה, אבל לא מנהל. אני יישות בפני עצמה.
אני כותבת. כמו תמיד.
אני מאוהבת בחיים.
בא לי לחזור לכאן, וזה בהחלט משהו ששווה מחשבה.
יום יבוא...
| |
| כינוי:
רסיסים
גיל: 35
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
