נמאס לי, נשבר לי, מרגיז אותי!
איך זה שכל פעם שהם עצובים, כל פעם שלהם יש בעיה
אני עוזרת להם - וזה בסדר.
אבל ברגעים שאני הכי דכאונית בעולם, שהכי נמאס לי?
אפחד פשוט לא נמצא שם בשבילי..
זה מרגיז שאפחד לא שם לב לחיוכים המזויפים, שאפחד לא רואה מה עובר עלי
וגם אם כן - זה פשוט לא מעניין אותו, כי הוא כבר לא בדיכאון, עזרתי לו.
אני כותבת, ולא מפסיקה לכתוב.
איך זה שהחברות הכי טובות שלי לא שמות לב שקרה משו?
איך זה שתמיד צריכים עזרה אני באה להושיט אותה?
למה תמיד אני צריכה לצאת הפראיירית, להידפק פה עם כל האעלק חברים האלה.
למה לעזאזל לי אין כתף לבכות עליה ברגעים הכי עצובים שלי?
למה למה למה למה?!#@
אז כוווווווווסאעמק נשבבבבבבבר לי!
לאפחד לא אכפת, את אפחד זה לא מעניין
אבל בדוגרי ? גם מהעצות שלי אני מפחדת.
אם אין לי מה להגיד לבנאדם ~ הוא יחשוב שהוא כישלון וכבר אי אפשר לעזור לו
אם ינסה לעזור לא וזה לא יצליח ~ הוא לא ייסמוך עלי כמו קודם.
ות'כלס?! זה מעצבן.
כי העיקר אני לא חשובה בעולם הזה, נכון?!
אני לא הייתי צריכה להתקיים פה.
ואתם כותבי - יישרא?!
זה יהיה נחמד שלשם שינוי מישו כן יגיב לי פה |:
עריכה 13:44 -
רינת ? : את היחידה, פשוט היחידה
שאני חושבת שעוד איכשו מבינה אותי.
כמה שנים אני מכירה אותך , 4 ?
ורק השנה קלטתי איזה חברה נמצאת לי בידיים,
אני אוהבת אותך, באמת אוהבת אותך.
את כ"כ יקרה לי, אל תאבדי לי 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופיר 3 \ >