The Mean's Of Life

אתמול פגשתי אותו, היה כ"כ כיף

אותו ואת החברים שלו - יחד עם החברות שלי.

הסתובבנו מלא ביחד, לבד.

ישבנו , דיברנו וצחקנו

ואז באה פתאום השאלה שהבהילה אותי, לא ידעתי מה לענות לו.

כ"כ רציתי את זה, באמת שרציתי

אבל פשוט לא יכולתי לדבר, כאילו בלעתי ת'לשון\:

עכשיו הוא מרגיש אשם, שהוא עשה דבר שהוא לא היה צריך לעשות.

עשיתי טעות, עד שאני פוגשת אותו ומדברת איתו

וכשאני כ"כ פינטזתי על הקטע הזה..שהוא כן קורה

לא אמרתי כלום, לא הסכמתי..

גרר.. |:

רבתי איתה, עם החברה הכי טובה שלי,

יותר נכון - היא רבה איתי.

אני לא מתכוונת להתחנן ולבקש סליחה. ממש ממש לא.

זה לא מגיע לה, הייתה לה הופעה וזאת לא אשמתי

היא גם רצתה להיות איתם ולבוא איתנו

ואח"כ היא התחילה להאשים אותי בהכל, בכל הזדמנות שיש לה היא דורכת עלי.

אז כן, עשיתי טעויות.

וכן - ביקשתי סליחה

וכן, בכיתי.. והמון

אבל אם אני לא שווה מספיק בשביל להיות חברה שלה

אז כנראה שאני באמת לא צריכה להיות חברה שלה.

אני לא אתחנן הפעם.

היא חסרה לי, כ"כ חסרה לי..

אבל למה תמיד שהיא עושה טעויות אני מתאפקת ולא אומרת כלום?

סיימתי איתה, גמרתי איתה.

אני מקווה שהפעם היא זאת שתבוא ותדבר איתי, לפני שאני אשבר ואדבר איתה קודם.

אופיר.. ;~;

מחזירה תגובות.

נמאס לי, נשבר לי, מרגיז אותי!

איך זה שכל פעם  שהם עצובים, כל פעם שלהם יש בעיה

אני עוזרת להם - וזה בסדר.

אבל ברגעים שאני הכי דכאונית בעולם, שהכי נמאס לי?

אפחד פשוט לא נמצא שם בשבילי..

זה מרגיז שאפחד לא שם לב לחיוכים המזויפים, שאפחד לא רואה מה עובר עלי

וגם אם כן - זה פשוט לא מעניין אותו, כי הוא כבר לא בדיכאון, עזרתי לו.

אני כותבת, ולא מפסיקה לכתוב.

איך זה שהחברות הכי טובות שלי לא שמות לב שקרה משו?

איך זה שתמיד צריכים עזרה אני באה להושיט אותה?

למה תמיד אני צריכה לצאת הפראיירית, להידפק פה עם כל האעלק חברים האלה.

למה לעזאזל לי אין כתף לבכות עליה ברגעים הכי עצובים שלי?

למה למה למה למה?!#@

 אז כוווווווווסאעמק נשבבבבבבבר לי!

לאפחד לא אכפת, את אפחד זה לא מעניין

אבל בדוגרי ? גם מהעצות שלי אני מפחדת.

אם אין לי מה להגיד לבנאדם ~ הוא יחשוב שהוא כישלון וכבר אי אפשר לעזור לו

אם ינסה לעזור לא וזה לא יצליח ~ הוא לא ייסמוך עלי כמו קודם.

ות'כלס?! זה מעצבן.

כי העיקר אני לא חשובה בעולם הזה, נכון?!

אני לא הייתי צריכה להתקיים פה.

ואתם כותבי - יישרא?!

זה יהיה נחמד שלשם שינוי מישו כן יגיב לי פה |:

עריכה 13:44 -

רינת ? : את היחידה, פשוט היחידה

שאני חושבת שעוד איכשו מבינה אותי.

כמה שנים אני מכירה אותך , 4 ?

ורק השנה קלטתי איזה חברה נמצאת לי בידיים,

אני אוהבת אותך, באמת אוהבת אותך.

את כ"כ יקרה לי, אל תאבדי לי 3>

היום, היה לנו סוג של טיול ב" בית יד - לבנים "

דיברנו שם על חיילים שמתו, ושהונצחו שם.

זה כ"כ כאב לי לשמוע את זה, היו אנשים שמתו בטעות - ובאותו יום הולדתם, באת מילחמה.

אחד מהם, היה מייקל לוין.

מייקל היה אמריקאי, הוא תמיד חלם להיות חלק מצבא יישראל

כשהיה בן 17-18 אמר להורים שלו שהוא מתכוון לנסוע לארץ, הוא עוזב את אמריקה

הוא עלה לארץ ועשה הכל בשביל להתקבל לצבא יישראל.

הוא השיג המון חברים, הוא היה גיבור.

הייתה מלחמה, הוא ניסה לעשות הכל בשבילינו, להגן על ארצינו - זה היה חלומו.

באותו יום הוא מת, מת ע"י אנשים אכזריים.

הוא מת בהרגשה שהוא נתן את כל מה שיכל לתת לנו, באושר.

אני לא מפסיקה לחשוב עליו, הוא היה כ"כ גיבור, חבל לי עליו.

- כשאני ישיג תמונה אני ישים -

נאמ..היום יום האהבה,

אז...יום אהבה שמח (:

נאמנאמ...אופיר , דורון , עכבר סאעקסי שלי?

אתם הכי חשובים באמא ! [:

לא יוד'ת מה הייתי עושה בלעדיכם.

אז..זהו, פה סיימתי ת'פוסט

14.2.08 , שעה 13:30.

מחזירה תגובות 3>

עריכהעריכהעריכהעריכה:

כ"כ צריכה ממך חיבוק,

ונשיקה.

אני אוהבת אותך.