שכשדיברתי איתו על זה.
הוא לא ניסה להוציא אותי מטומטמת
או להגן עליו באיזשהו דרך.
______________________________
וואו כמה שעשה לי טוב לראות אותו.
כמה שעשה לי טוב לדבר איתו.
דיברתי איתו על הכול.
על כל התקופה האחרונה.
ובעיקר עליו...
גם אם הוא לא אמר הרבה,
הוא הקשיב,
כמו שאף פעם לא ניסו להקשיב לי באמת.
והדברים שהוא אמר.
גם אם היו מעטים
היו נכונים יותר מכל חרטוט ששמעתי לאחרונה.
הוא היחיד שלא ניסה להאכיל אותי שטויות
ולהגיד לי יהיה בסדר,
כי הוא מכיר אותי.
הכי מעט זמן. אבל הכי טוב מכולם.
והוא יודע שיהיה בסדר.
אבל לא אכפת לי מה יהיה.
אכפת לי שכרגע אני פגועה.
הוא היחיד, ששום דבר ממה שהוא אמר לא פגע בי יותר.
שלא אמר "יהיה בסדר" ועבר לסדר היום.
הוא עשה דברים כדי שיהיה בסדר.
הוא אמר דברים כדי שיהיה בסדר.
סיפרתי לו שאחרי שבאמת הבנתי מה קרה
הרגשתי שאני הכי לבד בעולם.
סיפרתי לו שמילה הכי קטנה שלו
ובר הופכת להיות לא כלום.
כי כל אדמה שהוא דורך עליה היא קדושה
ואם חס וחלילה בר ליכלכה לו את השטיח האדום היא מחוקה.
כי הוא, זה הוא.
ואני, זאת בסך הכול אני.
הרי הוא ידיד טוב, ואני סתם עוד חברה..
אז הוא אמר שאני יודעת יפה שבשניה אני מרגישה לבד
אני תופסת רכבת למרכז ובאה אליו.
ואני יודעת יפה שאיתו, בחיים אין דבר כזה לבד.
אז צחקתי צחוק עצוב כזה
כי זה קל לדבר, אבל קשה לתפוס רכבת ולנסוע לגדרה כל פעם שלבד לי.
אני יכולה פשוט לעבור לגור שם, זה יחסוך לי הרבה כסף.
הוא פשוט בנאדם מדהים.
וזה פשוט מזל כל-כך גדול שיצא לי להכיר אותו.
ועשה לי כל-כך טוב היום לראות אותו.
ובסוכות אני אראה אותו שוב.
ואחרי סוכות הוא לא יבוא יותר למפגשים :(
אז יהיה טיפה יותר קשה לראות אותו...
אבל הוא כל-כך חשוב, ושווה למצוא זמן ולבקר אותו.
הוא עשה לי כל-כך טוב על הלב.
והוא הבין אותי כל-כך.
והוא שם את הרגשות שלו בצד.
גם אם היה לו קשה.
וכאב לו לראות שכואב לי.
והיה לו אכפת.
כל-כך אכפת.
כמו שאף פעם לא היה אכפת לאף אחד אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: