את מה שהפכת להיות...
ולזכור אותך כמו פעם.
כמו שהיית
כמו שאהבתי.
ולא להיזכר כל פעם במה שנהיה ממך עכשיו...
בהתנהגות שלך עכשיו
ביחס שלך עכשיו.
לעומת כל מה שהיה פעם.
הלוואי ולא הייתי יכולה לעשות את ההשוואה הזאת.
הלוואי שלא כל מחשבה טובה שעולה תיגמר בטעם מגעיל
טעם מגעיל שהשארת...
בכלל אני לא מבינה את עצמי בזמן האחרון.
יום אחד טוב לי וביום למחרת בא לי למות.
מה נסגר איתי?
פשוט תקופה מסריחה שאני לא מצליחה לצאת ממנה
ונשבר לי.
אני שונאת להיות ככה.
שונאת ליפול על אחרים
שונאת לבאס אחרים כי לי יש חרא מצב רוח.
כואב לי לראות
כואב לי לשמוע
כואב לי להיזכר
כואב לי להרגיש.
כואב.
רק כי לא היתה לי ההזדמנות לעבור הלאה כמו שצריך...
ואני לא יכולה יותר
ותמיד בסופו של דבר אני מגיעה לחשוב על זה
לא משנה על מה אני חושבת
תמיד המחשבות נגררות לשם.
לפני יומיים..הייתי כל כך שקועה במחשבות
כשחזרתי הביתה מבית ספר
וכשהרמתי את הראש לרגע קלטתי שאני באמצע הכביש
ויש מכונית שעוד טיפה והייתה דורסת אותי.
פשוט לא שמתי לב
לא שמתי לב לאן אני הולכת
לא שמתי לב מה קורה סביבי
לא שמעתי אפילו את המכונית מתקרבת.
למזלי, באמת מזל מאלוהים..הנהג היה עירני מספיק
ורגוע מספיק כדי לא לצאת ולשחוט אותי
כמו שהגיע לי....
לפני כמה שניות ביקרתי בבלוג הקודם שלי...
וראיתי את התאריך ההוא
ופשוט עבר בי רעד כזה בכל הגוף.
וזה כל כך כאב
לראות..ולהיזכר..
כל כך מבאסת אותי המחשבה על זה.
או בכלל לחשוב.
כל המחשבות שלי עצובות...כולן בסופו של דבר מביאות לדיכאון.
כל יום אני עצובה על משהו אחר
ובמקום לטפל בדברים שמציקים לי אני פשוט עוברת הלאה.
ואז אחרי כמה ימים הם שוב חוזרים להציק לי.
וזה ממש מפגר.
אם הייתי יכולה הייתי קמה והולכת.
אם רק היה לי לאן ואיך.
נמאס לי לחיות פה.
נמאס לי להיות זאת שחוטפת הכול.
נמאס לי שהיא חושבת שאין לי חיים
שהכול מושלם אצלי. שכלום לא מזיז לי
ושכלום לא עובר דרכי.
נמאס לי שהיא מצפה ממני להיות מושלמת.
אני לא מושלמת
ואף פעם לא אהיה.
אני בכלל לא רוצה להיות מושלמת.
אם היא כל כך רוצה ילדה מושלמת שתבנה לה מכונה
שלא תשפץ אותי.
נמאס לי מהנסיונות שלה לשנות לי את החיים
להפוך אותי לטובה יותר.
זה כלכך פוגע לדעת שהבנאדם שיצר אותך לא מרוצה ממך.
לא מרוצה ממה שהוא יצר.
שאני אף פעם לא מספיק חכמה בשבילה
ואף פעם לא מספיק נקיה בשבילה
ולא מספיק מסודרת בשבילה
ולא מספיק טובה בשבילה
ולא מספיק מדברת בשבילה
ולא מספיק אוהבת בשבילה.
ולא מספיק מנומסת
ולא מספיק יפה
ולא מפסיק רזה.
ואף פעם לא מספיק. לא משנה מה אני עושה
זה אף פעם לא מספיק.
ונמאס לי לנסות לרצות את כולם
ולשתוק כדי שחס וחלילה לא יתעצבנו עלי
או לא יחשבו עלי דברים טובים
או לא יודעת מה.
פשוט לא יודעת.
אני לא אוהבת את המקום ההזה.
אני רוצה ללכת מכאן.
רחוק מכאן.
מאז ומתמיד רציתי.
וגם מכאן אני רוצה לעוף..
למזלי זה לפחות אפשרי...
בקרוב אני אחזור לבלוג הישן...
כי אני לא אוהבת את זה.
וכי אני אוהבת את הקודם.
לא אכפת לי מי קורא בו.
אנשים שלא אמורים לקרוא שם ומתעקשים בכל זאת..
בעייתם.
אין להם זכות אחרי זה לבוא עליי.
אני הרבה יותר אוהבת אותו.
והרבה יותר כייף לי לכתוב בו.
ולמה בכלל אני צריכה לתת הסברים?
הכתיבה על אחריותי...
הקריאה על אחריותכם.
ואני ממש מקווה שתזדייני לי מהחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: