וזה באמת לא משנה שכל החודש הקודם וגם החודש הזה אני כותבת מקסימום שני משפטים בפוסט.
נמאס לי.
וזה הכי קצר שאפשר להגדיר את המצב הנפשי שלי כרגע.
אני נמצאת בנפילת כוח מטורפת והיום הזה עוד התחיל טוב.
אני מקווה שהכל יסתדר- אבל אני תמיד מקווה אם אני אפסיק המצב יהיה גרוע יותר. תיקון טעות יותר גרוע ממה שאני מרגישה לא יכול להיות.
אבל אין לי יותר מדי מה לעשות ואני מתמודדת. לצערי.
אני רוצה לישון אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת. אני רוצה להכנס לאמבטיה ולשטוף מעליי את כל הזוהמה הזאת- את כל ההרגשה הרעה והמגעילה הזאת, ואני יודעת שזה לא יעזור.
אז אני נשארת פה, מול המחשב, ואף אחד לא שם לב.
אני לא יכולה לסחוב את הכל עליי- הם יודעים ההורים המדהימים האלה. וזה לא ישנה אם אמא תאמר לי שאני לא חייבת לעשות את הכל מוגבר כי מילים כבר לא יכולות לעזור. אני עושה את זה כי הפרפקציוניסטיות גברה על הכוח שלי. והכוח שלי כל כך חלש שהוא לא מוכן להודות על זה בקול, רק בכתיבה.
נשבר לי מכל מה שקורה מסביב מזה שאנשים לא שמים לב כמה המצב נוראי... נוראי עד מצב שאני שמה לב לזה! אני לא יכולה יותר- המוח שלי לא עומד בזה, הנפש שלי לא עומדת בזה, הגוף שלי לא עומד בזה.
"אולי זה הלחץ בלימודים, את לא רגילה למצב הזה עד עכשיו היית במצב של חופש והוא נגמר ואת פשוט לא רגילה".
כן בטח, המצב גרוע גם בלי הלימודים תודה שאת חברה טובה שאת אשכרה שמה לב מה עובר עליי. במיוחד כשאני אומרת לך במילים שאני מרגישה חרא, שאני מרגישה כאילו כל העולם יושב לי על הלב והדמעות הן הים הגדול שצף לו כרגע שם.
תודה רבה על התמיכה באמת.
ואולי אני פשוט צריכה לפרוק את הכל ובגלל זה אני כותבת כל כך הרבה...
אני אסיים עם זה ככה.. החיים לא יכולים לרדת נמוך יותר.
אני חושבת.
עדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
