מסע בשלוליות של עומק ושטות

  לדברים הרי לא יהיה סוף.

  הסוף הוא בעצם המוות.

  ערב נוראי, באמת.

  התלבשתי יפה, מרחתי לק אדום והשווצתי בציפורניים שכבר הפסקתי לכסוס,

  שמתי מסקרה וציפיתי ללילה כיפי.

  מה, יומולדת 20 לחברה, כל החבורה בפאב, מה כבר יכול להשתבש?

  אז זהו, שהכל בעצם.

  לא היה מקום לשבת, הפאב היה מלא בזקנים,

  נפלתי במדרגות בחזרה מהשירותים מול כולם.

  אחר כך ישבתי עם נ' והידידים האמריקאים שלה, ורק התפללתי שנלך כבר.

  אני לא יודעת מה יש לי בזמן האחרון, אבל אין לי שקט.

  הפכתי לגרסה בלתי נסבלת של עצמי.

  בלילות אני מתהפכת מצד לצד ואין לי מנוחה, כשאני כבר נרדמת אני חולמת עליו.

  ולא כ"כ בא לי לכתוב עליו כי מרגע לרגע, ממחשבה למחשבה וממילה למילה,

  אני פשוט מתאהבת.

  טוב לך כשכולם מתאהבות בך?

  אתה הרי לא אמיתי, אתה שם אבל בעצם אף פעם לא תהיה של אף אחת.

  אמנם אתה נושא שיחה חם בין הבנות, אבל אף פעם לא תהיה כולך פה.

  כ"כ בא לי לדבר אתך שוב ולשתף אותך בכל מה שקרה, אולי אפילו לבכות לך ולרצות למות אחרי זה.

  קירות המשרד שלך כבר ספגו את כל סיפור חיי כמעט.

  אני נאטמת. מותשת. פסימית. איך יוצאים מזה?

  איך אתמול הרגשתי שאני נמצאת במעגל קסמים שאין לי איך לצאת ממנו.

  כולם אומרים לי שאני נראית שבוזה, עצובה.

  והם צודקים. שום דבר כבר לא משמח אותי. כמעט.

  מילאתי את עצמי בשכנועים עצמיים של "זו רק תקופה והיא עוד תעבור".

  אבל היא לא עוברת.

  אני עדיין חיילת בודדה וחיילת בודדה אשאר. אני עדיין לא מפסיקה לאכול את עצמי.

  אני עדיין ממשיכה לרצות דברים שאולי אני אף פעם לא אקבל.

  לבכות כבר לא עוזר. פעם זה עזר.

  הנשמה קצת מתה.

  הקושי שלי טמון בפסימיות. ואתמול חברה שלי ממש נזפה בי על כך שאני בוחרת להסתכל על חצי הכוס הריקה.

  איך הפכתי להיות כזו?

  מזור שלא השתגעתי עד עכשיו.

  אתה יכול להגיד לי כמה אני חזקה. את זה אני כבר יודעת.

  אולי מבחוץ אני לביאה, אבל בפנים חתולה מייללת.

  כמהה לאהבה כמו שמעולם לא הייתי.

  בודדה. בודדה יותר מאי פעם.

  אני יודעת שיהיה בסדר, פשוט לא ברור מתי.

  הציפיה והדריכות הזו למשהו שכבר לא יבוא.

  אתמול ציינו את יום השנה לפטירתה של אמא שלי. כבר 10 שנים.

  הזמן טס.

  אני זוכרת שכשהייתי קטנה חשבתי איך יהיה כשימלאו לפטירתה 10 שנים.

  לא ציפיתי שזה יהיה המצב.

  לטוב ולרע.

  הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה בנימה אופטימית כמו שאני נוהגת תמיד.

  אבל אני יודעת שעכשיו כשאני אכנס למיטה המחשבות עליו יתחילו לרוץ,

  וייקח לי זמן עד שאירדם.

  לא רוצה לחשוב עליו יותר. רוצה להיפתח גם לאחרים.

  הוא המפקד שלי, כוס עמק.