לפני כמה זמן היה לי בלוג בתפוז ועשיתי שם פוסט שאני נורא אוהבת אז החלטתי לשים אותו גם פה..
כמובן שהוא לא כזה מעודכן אבל נו מילא...
זה היה לי שנה וחצי בערך בראש השנה(בטח עכשיו כולם מבינים מה קרה...) אז לא היה לי בלוג אז מן הסתם גם לא יכולתי לכתוב אבל עכשיו זה בדיוק הזמן לזה. למה?! ככה!!!
זה היה ראש השנה של שנת תשס"ו. חזרנו כולנו מבית הכנסת,סבא מאיר,סבתא שושנה,אורי,נעמי,עוזי שירה,אבא,אימא,קרן אור,רעות,דניאלה, רועי,מירב,ניר,תמר,גלעד,הדס,אלון ואני!
ישבנו בבית כולם אחרי ארוחת בוקר משביעה ביותר של ספינג` ופול,הייתי עם הבנות דודות הידועות שלי ולפתע סבתא התחילה לצעוק.
בהתחלה לא הבנו מה קרה עד שבעצם קלטנו שקרה משו ומהכיוון שהם באו קרה משו לסבא.
כמובן שכולם היו לחוצים כי סבא היה אחרי ניתוח ובדיוק השתחרר מבית חולים אבל אף אחד לא ציפה שזה יגיע לאן שזה הגיע.
ברור שמהר הזעקנו אמבולנס ונוכחנו לגלות שהוא בא באיטיות אבל הפעם האיטיות הייתה יותר איטית(אם הבנתם למה אני מתכוונת..)הדמעות כבר התחילו לזלוג,לפחות ככה הרגשתי.
הגדולים שקלטו למזלם הרב כבר בהתחלה מה קורה חיפשו לילדים הקטנים מקום להיות בו וכך בילינו כביכול שעתיים למעלה אצל השכנה.
אומנם אלה היו רק שעתיים אבל זה נראה כמו נצח...!
היינו שם למעשה כל הילדים למעט קרן אור שהלכה וחזרה ונראה לי שהייתה חסרת מנוחה.
כך היינו שם וחיכינו,התפתלנו בציפייה לנס שלא מיהר לבוא...
עברו שעה,שעתיים,ת`אמת אני לא יודעת,שתינו כמו מטורפים(מים רק מים!) והפיפי גם לא הפסיק לזרום.
הדבר שהכי בא לי באותו הזמן זה חיבוק שגם כן כולם רצו אבל לאף אחד לא היה את האומץ לקום ולעשות את זה.
אז באו ובישרו לנו את אותה הבשורה שלה אף אחד לא חיכה:ילדים אנחנו מצטערים אבל...סבא נפטר....
מאז אותו היום הרבה דברים השתנו.
החיים של סבתא השתנו.סביבת החיים שלה התעקשה להשתנות למרות כל הדחיפות נגד אבל אחרי השבעה הדבר שהיא הכי רצתה זה פשוט ללכת מהבית ההוא,שסבא כל כך אהב....
אחרי כל כך הרבה זמן החלטתי שנמאס,אני חייבת לכתוב את זה לא משנה איפה.
אני אהבתי אותו כל כך כמו שלא חשבתי שאני אוהב מישהו אי פעם אבל מסתבר שאפשר,וכאב לי כמו שלא חשבתי שיכאב לעולם,אבל מסתבר שהכל אפשרי ושיש עוד הרבה לחוות בחיים.
בימים האחרונים התחלתי לחוש געגועים לבית ההוא שלא ישוב לעולם ולסבא ההוא שהלך ולא ישוב לעולם......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
