כל תחילת שיעור ספרות המורה החביבה שלי,מזי,מכריחה אותנו לקרוא סיפור מהספר/להביא סתפר מהבית.
פעם ראיתי בספר ספרות סיפור נורא יפה והנה הוא לפניכם..:
שימותו/אתגר קרת
"בחופש חנוכה ההורים שלי שלחו אותי לשבוע בפנימייה. כבר מהרגע הראשון שנאתי להיות שם,כל הזמן רק רציתי לבכות. הילדים האחרים היו שמחים כל הזמן ואני לא הצלחתי להבין למה,זה רק עשה לי עוד יותר לבכות. כל היום הסתובבתי שם בין החוגים והבריכה בשפתיים סגורות,בלי להגיד מילה,בשביל שהילדים לא ישמעו את הדמעות בקול שלי ויתחילו להיטפל אליי.
בלילה,אחרי כיבוי אורות,חיכיתי כמה דקות,ואז רצתי לטלפון הציבורי שהיה ליד חדר האוכל. בחוץ ירד גשם,ואני רצתי יחף,לבוש רק בטרנינג בתוך השלוליות. הקור פתח לי את הפה, ומתוך הגרון יצאו מין יבבות כאלה, שלא היו בקול שלי.
זה הבהיל אותי נורא.התקשרתי הביתה ואבא ענה לי. כל הדרך לטלפון קיוותי שזאת תהיה אימא, אבל עכשיו,עם כל הקור והגשם והיבבות האלה שיצאו מהגרון, זה כבר לא שינה לי בכלל. אמרתי לו שיבוא לקחת אותי, ואז התחיל לצאת הבכי האמיתי. הוא כעס קצת, שאל איזה פעמיים מה קרה ונתן לי את אימא. המשכתילבכות,לא יכולתי להגיד אפילו מילה. "אנחנו כבר באים לקחת אותך." אמרה אימא. שמעתי את אבא ממלמל משהו ואת אימא עונה לו בכעס בפולנית. "אתה שומע דנדוש?" אמרה שוב",אנחנו כבר באים לקחת אותך,תחכה לנו בחדר שלך. בחוץ קר ואתה משתעל. תחכה לנו בחדר שלך אנחנו כבר נמצא."
סגרתי את הטלפון ורצתי לשער. התיישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי שיגיעו. ידעתי שיקח להם יותר משעה. לא היה לי שעון,אז ניסיתי לספור את הזמן בלב בכל מיני דרכים. היה לי קר וחם בבת אחת,והם לא באו.בחישובים שלי בראש עברו יותר ממאתיים שנה,השמש כבר התחילה לזרוח והם לא באו. שקרנים. הם אמרו שיבואו. שקרנים בני זונות,הלוואי שימותו. המשכתי לבכות למרות שכבר לא היה לי כוח. בסוף מצא אותי אחד המדריכים ולקח אותי לחדר של האחות. נתנו לי לבלוע כדור ואני לא הייתי מוכן לדבר עם אף אחד.
בצהריים באה מישהי עם משקפיים ולחשה משו לאחות באוזן. האחות נדה בראשה ולחשה לה בחזרה בקול רם:"מסכן קטן. כנראה שהוא הרגיש את זה."הממושקפת ענתה לאחות עוד משהו,והאחות שוב ענתה בקול רם:"תדעי לך גברת בלה,שאני אישה משכילה לא איזה פרימיטיבית מהשוק,אבל יש דברים שאפילו המדע לא מסוגל להסביר."אחר כך בא האח הגדול שלי,אלי. הוא עמד בדלת של החדר שפוף כזה וניסה כל הזמן לחייך. אחרי שדיבר כמה מילים עם האחות, הוא לקח אותי ביד והתחלנו ללכת למגרש החנייה.הוא אפילו לא ביקש שאלך לחדר להביא את הדברים שלי. "אימא ואבא הבטיחו שיבואו לקחת אותי,"אמרתי לו"אני יודע,"אמר בלי להסתכל עליי בכלל, "אני יודע." "אבל הם לא באו!" התחלתי לבכות "כל הלילה חיכיתי להם בגשם. שקרנים בני זונות. הלוואי שימותו" ואז הוא הסתובב אליי פתאום ונתן לי סטירה. לא מהסטירות האלה שאתה נותן לילד שיסתום את הפה. סטירה בכל הכוח. הרגשתי איך הרגליים שלי עוזבות את את הריצפה ואני מתרומם קצת באוויר ואח''כ נופל. הייתי מאוד מופתע. אלי הוא מסוג האחים שמלמדים אותך איך להעביר בכדורגל,לא מאלה שמרביצים. קמתי מהאספלט. כל הגוף שלי כאב ובפה שלי היה טעם מלוח של דם. לא בכיתי,למרות שהלסת כאבה לי נורא. אבל האלי התחיל פתאום "קיבינימט"אמר,"קיבינימט, לא יודע מה לעשות בכלל." הוא התיישב על האספלט לצידי והתחיל לבכות. אחר כך נרגע קצת וחזרנו לתל אביב באוטו שלו. כל הדרך הוא שתק.
הגענו לדירה שבה גר. הוא בדיוק השתחרר מהצבא ושכר דירה עם שותף.
"אימא שלך,"אמר",זאת אומרת אימא שלנו."שתקנו דקה."אימא ואבא,אתה יודע,"ניסה עוד פעם והפסיק. בסוף לשנינו נמאס,אני הייתי כבר ממש רעב,כי לא אכלתי שום דבר מהבוקר,אז הלכנו למטבח והוא הכין לי חביתה מקושקשת...
זהה הסיפר.
עליי הוא השפיע חזק.
ילד מוזר ולא נחמד אבל עדיין,סיפור חזק!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
