על עצמי ועל העיר ועל אישה

וואי דווקא כשפתחתי את המסמך פתאום אין לי מה לכתוב בו.

אני לא יודעת מה להגיד לך.

עד לפני שניה היו לי 1000 דברים, ועכשיו נעלמו.

וואו, תראי, this has been a long journey.

אני לא יודעת אפילו אם ומתי אשלח לך את המכתב הזה.

כל דבר לאחרונה הופך לענק ופצפון בעת ובעונה אחת.

ענק כאילו זה סוף העולם, פצפון כאילו זה לא שזה יכול להפריד בינינו.

אבל דברים לא מתיישבים במקום הנכון.

אפשר להגיד בעצם ששום דבר לא יכול להפריד בינינו, אז למה זה מרגיש
יותר כמו כשלון מנצחון?

אני כל כך לא מאושרת. לא אוהבת את מה שלעיתים אני הופכת להיות, לא
אוהבת את מה שאת, וכל דבר מרחיק אותי משם עוד יותר.

אני כותבת כזה יבש, אבל הדמעות חונקות אותי.

אבל אני לא בוכה, אני חושבת שכבר אין לי כח שלא יהיה לי כח. אין לי כח
להיות חלשה.

חולשה זה יפה, זה אינטימי, זה חושפני וזה מקרב, אז איך זה שאני מרגישה
שככל שאני מראה יותר חולשה את יותר מתרחקת?

הכל כבר כל כך הרוס, ואת רוצה לתקן. באמת את רוצה. את רוצה ללכת בשביל
המוביל למקום חדש. אבל את לא מסוגלת.

מצד אחד את רוצה ללכת ולהתמיד בהליכה ולהגיע, ואני רוצה להגיע מהר.
אבל גם את רוצה מהר, רוצה שההליכה תהיה לך נעימה.

ומצד שני את בכלל לא רוצה ללכת.

אז במקום ללכת לרוץ או לשבת במקום את רוקדת מעין ריקוד אינדיאני מקורי
שכל מה שהוא עושה זה מוריד גשם.

תקני אותי אם אני טועה, אבל את לא מכירה את עצמך כבר. הדברים שידעת
להעיד על עצמך ולהגיד, הדברים שהיו מאפיינים אותך ואת חייך.. פתאום הם לא שם...

זה מזעזע ומטלטל. האמיני לי אני יודעת.

זה כמו תמיד לראות את הספסל שאתה רוצה לשבת עליו אבל בכל פעם שאתה
רוצה לשבת אתה צריך לקפוץ אליו קפיצה של 5 מטר.

פעולה שאמורה להיות פשוטה, פעולה שהיא הפעולה הנכונה, תמיד הופכת
מורכבת וקשה הרבה יותר. לוקח זמן להבין מה הבעיה להחליט איך להגיב לנסות לתקן
לנסות לחשוב מה הלאה.

אני רוצה לחזור אחורה אל מתי שהיה לך לא נעים.

לאחרונה הכל נעים לך.

נעים לך להגיד לי אמת כואבת כשיש דמעות על לחיי, נעים לך להתנהג בדיוק
כפי שתואם את הרגשתך למרות שזה קורע אותי מבפנים.

התקרבנו. אז נעים לך. כבר לא קשה לך. ובשלב הזה, השלב שנעים אמור באמת
להיות נעים, פתאום הנעים הזה, ה"קרוב" הזה, ה"אמיתי" הזה,
שאמור להגיע ולהאיר את הקשר בכל יום קצת יותר, מגיע ושובר והורס ומחרב.

ונמאס לי כבר להגיד לך מה כואב לי, ונמאס לי לשמוע מה כואב לך.

ונמאס לעבור עם עצמי שוב ושוב את המסכת המפרכת הזו של להבין את עצמי
ולהחליט מה המקור של כל דבר והאם מדובר במשהו יחודי שלי, במשהו שעלי להפטר ממנו או
בקו אדום שנחצה.

ולהחליט איך להגיב, ולהתחרט ולא להגיב ככה, ולחשוב על זה עוד כמה
פעמים, ולהגיב ולגלות שזה אכזב אותך, ולא השיג את מטרתו אלא ריחק אותי ממטרתי.

אני לא רוצה לעשות את מה שמתבקש לעשות, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכות
לסיים את השנה הזו יחד.

ואת בכלל, בטח מיואשת. את רוצה כבר לשמוע ממני על כמה אני ככה ואני
ככה ואת רוצה לקבל מכתב ספוג בדמעות, רחמים עצמיים חרטות ופחדים, ובסופו הארות
אישיות, הזדהות והבטחות , שאת תקראי להן הבטחות שווא ואני ארגיש כמו סמרטוט
שהבטחתי אותן.

אין החוצה מזה בחיי שאין.

ודווקא כשאני בשיא הייאוש פתאום אני חושבת שאני מגזימה, שכל מה שמפריע
לי זה רק אי ההסכמה שלנו על אם תזמיני אותי לאירוע או לא, שהדמעות בגרון אומרות
שאני אוהבת אותך ולא צריכה לוותר.

אבל האמת היא שאני כבר לא יודעת מה אלו הדמעות האלו. יש הרבה כאב אני
חושבת. ואיתך אי אפשר לנתב אותו למקום חיובי. הדינמיקה שלי ושלך זורקת אותי שוב
ושוב לתוך בור של משברי זהות עצמית שייתכן ובכלל לא היו צריכים להתקיים מלכתחילה.

עכשיו אני מרגישה רע, כי בטח גרמתי לך להרגיש רע עם עצמך.

לא יודעת. לא חושבת שכדאי לך לעשות את זה. זה לא יקדם אותך ואותנו
לשום מקום. או שכן. אני לא יודעת איך להתייחס לכל זה. זה שאני הייתי מרגישה רע
במקומך לא אומר כלום.

הרי אני "לא יודעת להבין אנשים בתור מי שהם" אני חייבת
להזדהות איתם. אז אני לא יודעת מה להגיד לך עלייך.

אני יודעת שכל יום מחדש את מכאיבה לי.

ואני יודעת שחצי מזה אני אמורה לנסות להבין אבל החצי השני הוא בגלל
שאין לך.

אין לך את זה. את מקווה שיהיה לך.

את רוצה שאהיה איתך "סבבה" כדי שאולי יהיה לך.

אבל בינינו, את מי את מרמה אותי או אותך?

על מי את מנסה לעבוד?

כשהחצי השני שלך נכון לתקופה זו, צריך זמן ו"יחס מסויים"
(שלא טבעי לך לתת) מבלי לתת לך את מה שאתה רוצה וצריך (כי הוא פשוט לא יכול) וכל
זה על מנת שאולי לאט לאט הוא ירגיש את מה שהוא רוצה להרגיש – איזה מן סרט זה? איזו
מן אשליה זו? איזו מן המצאה? נשמע כמו סטטוס שבחורה כתבה כדי לעשות shaming לבחור. ואז כולם כותבים לה שתלך.

אז אני מנסה לא לשמוע את הקולות הדמיונים של אנשים אחרים בראשי,
להקשיב לקול הפנימי שלי...

והוא צוחק עלי! בפה גדול! שואל אותי " מה נראה לך"
ו"לאן הרשת לעצמך להכנס" ו"איפה שכחת מה זאת אהבה"?

ואני מזכירה לו שאהבה זה להיות שם כשקשה ... שהכל יכול להיות ושהמצב
מוכיח משהו... אבל למה שהמצב יוכיח... למה שהסיטואציה תוכיח.. למה שלא תוכיחי את?

מזכיר לי את מה שרציתי להגיד לך לפני כמה ימים כשרבנו ושכחתי וביקשתי להתפרץ
וידעתי שאשכח והנה עכשיו נזכרתי.

את אמרת משהו, אני לא זוכרת בדיוק מה, אבל היה ניתן להבין ממנו שאני
צריכה להבין שאם לא אמרת משהו רע סימן שאין לך שום דבר נגד משהו שעשיתי או אמרתי.

ואני חשבתי לעצמי – אבל למה שאצטרך לנחש? ואם אנחש לא נכון? למה אם
אין לך "שום דבר רע" להגיד – למה שלא תגידי משהו טוב? למה שלא תגרמי לי
להרגיש איזה בנאדם מדהים אני? למה שלא תרימי אותי?

אה, כן, כי "זה לא התפקיד שלך"

כי אם אני לא עושה את זה בעצמי אז סימן שיש בעיה ועד שהיא תיפתר את לא
תעזרי לי איתה כי זה לא הדבר הנכון לעשות בשבילי והגוף שלך לא יהיה מסוגל לעשות את
זה כי את תקפאי בדיוק כמו שאת לא יכולה לרקוד.

טוב אם זה המצב אז באמת אין מה לעשות, כנראה שהפתרון הוא לתת לי
ביקורת עד שהיא תחלחל או עד שאלמד להתמודד עם ביקורת ותחת הביקורת אני אבנה את
עצמי.

סביבה תומכת שכזו.

אני לא יודעת מה אני עושה כרגע.

אני כתבתי את המכתב הזה ועברו בי פחדים כעסים חולשה אהבה כאב ועצב.

אבל אני חייבת להגיד שאת צדקת. את הכי רוצה לעזור לי בעולם בכל דבר
אבל להיות איתך מחליש אותי במקום לחזק.

ומה זה משנה לעזאזל מה הסיבה, מה זה משנה שזה בגלל שאני לא "ככה
וככה וככה" שאם הייתי "ככה וככה וככה" אז זה לא היה קורה.

אני לא יודעת אם ארצה להתחרט על חלק מהדברים שכתבתי פה. הרי אני
מפגרת,  אתמול היה נחמד ולפי התחזית אם
יהיה נחמד עוד 4 ימים 10 שעות ו2 דק' אז יכולה להיות שאת תתני לי נשיקה מרצונך
החופשי.

אולי עוד שבועיים תרצי להתמזמז אותי ואולי עוד חודש תגידי לי שאת
אוהבת אותי.

את הרי מכירה את עצמך ו"ככה את עובדת" אז טוב אם ככה את
עובדת אז צריך לתת לך את מה שאת צריכה בשביל שזה יעבוד.

וגם מה זה משנה בכלל כל זה אם מחר יהיה לי קשה בלעדייך ואבוא אלייך
שוב כדי לקבל ממך קצת ידידות והרבה שנאה.

העיקר שתהי לידי, העיקר שאני לא אהיה מסוגלת ללכת ושתינו נקרא לזה
אהבה.

או רק אני, את תקראי לזה "אין לי גלולת קסם שתעזור לי להרגיש טוב
אחרי שניפרד"

ואת, את הרי מכירה את עצמך, אז לפי התחזית שלך לא יהיה לך טוב להפרד.

אז קיבלת החלטה.

ומה עם גלולת קסם להרגיש אהבה? איך זה שכשאת מדמיינת גלולת קסם את שמה
בה רק את הקסם שיפריד בינינו אבל לא את זה שיחבר?

כי גלולת קסם שתגרום לך להרגיש יותר טוב זה יותר פייר, להרגיש או
להראות אהבה שלא הייתה שם מלכתחילה זה כבר פשע נגד האנושות. הרי בכל פעם שאת מנשקת
אותי בלי רצון כשאת רוצה שלא איעלב, את מתה עוד קצת מבפנים.

ואם אני יודעת שכואב לך לנשק אותי, איך זה שאני עוד פה?

איך זה שכנראה מחר אבוא אלייך לקבל שוב את המנה הרגילה שלי ולבכות אחר
כך?

אולי כי אני מפגרת.

אולי כי אני זוכרת כמה את אוהבת אותי כשאני כבר לא אוהבת אותך.

איך דברים משתנים רק (ואפילו אם במעט) כשאני
הולכת.

איך אז פתאום "יש בך רצון לתת לי חיבה".

למה את נזכרת בו כשאני הולכת ושוכחת אותו כשאני נשארת.

אני לא יודעת. אני תמיד אמרתי שבסוף את תפתחי את העיניים כשיהיה כבר
מאוחר מדי, או אולי תשאירי אותן עצומות לנצח, או אולי תפתחי ולא תראי את מה שחשבתי
שתראי.

אני יודעת שאני צריכה שינוי ומהר, ושאני חייבת למצוא את הדרך שתגרום
לך לרצות לעשות את השינוי הזה בדרך שמתאימה לשתינו ולא להרים ידיים בכל פעם שאנחנו
מגיעים למשהו שקשה לך לעשות.

ואני לא צדיקה, במצבים האלה גם אני מרימה ידיים.

אבל יפה שלי.

אני כבר התעוורתי. אני רואה אותך מכף רגל ועד ראש, body and soul, ותמיד חושבת לעצמי – כל זה יכול לעבוד עם
מה שיש לי, with my body and soul.

הגוף שלי ושלך יכולים לרצות להתקרב , וכך גם הנפש.

והם עשו זאת בעבר.

אבל בינינו, גם אם הרבה ממש שאת רוצה עבורינו הוא הדבר הנכון,
באיזהשהו מקום כלשהו, את תקועה. תקועה בלא להיות על השביל. תקועה בלרקוד את ריקוד
הגשם.

אני לא יודעת איפה המקום הזה. אני רק יודעת שהוא קיים ושכל עוד את שם
לא נצליח לצעוד.

כי אני לא יכולה לשים אותך על הכתפיים שלי וללכת בשביל שתינו. ואת לא
יכולה להמשיך לרקוד במקום.

מחר בבוקר הכל ייראה אחרת, כי ככה זה כשאתה במצב כל כך מטולטל, שום
דבר לא נשאר ליותר משניה אחת, לא הרגש לא הרצונות לא הזכרונות. הכל חולף נעלם
ומתחלף תוך מספר רגעים.

דמעות הופכות לחיוך וכעס לאהבה, ופתאום הכל נשכח, עד שנזכרים בפעם
הבאה..

והלוואי שיום אחד אשכח ושום דבר לא יזכיר לי.

הראשון יקרה בטוח, אבל השני כנראה שלא.

מה שמשאיר אותנו... כאן בעצם.

נשארות.

פשוט נשארות.  

את מי אני אוהב אותך או אותי...

למי אני נאמן, לך או לי?