קסם שימושי

לפני ארבע וחצי שנים, כשכתבתי תוכנית עסקית להקמת חנות שעוסקת בכל מה שהוא סקראפ, התקשיתי מאוד לשכנע את הסביבה (ובעיקר את מקבלי ההחלטות ונותני הכסף במט"י ובקרנות השונות) שהעניין הזה, שכמעט אף אחד לא שמע עליו, אכן עומד להתפתח ולתפוס תאוצה.

הסימן החיצוני היחיד, חוץ מהתחושה שלי, היה העובדה שב"עולם הירחונים של ג'ו" הביאו אז יותר ויותר חוברות וספרים בנושא, אבל חוץ מזה עיקר מה שעמד לרשותי היה תחושות בטן.

זו לא חוכמה, אם כך, שעד היום כל התפתחות בתחום בארץ משמחת אותי. החנויות שנפתחות, היוצרות והעבודות שמתרבות, הנוכחות הישראלית בבלוגים, סקראפבוק-ויקי, אתגרים ומגזינים בחו"ל (וגם ב CHA) ועכשיו - פורטל חדש שכל כולו סקראפ, בניצוחה של מיכל שובל. איזה יופי!

לפיכך היה לי גם ברור שאשתתף באתגר הראשון שהוצג שם, למרות השאלה המכשילה שעמדה בבסיסו - "מה הסגנון שלך" כי אני, בעניין הזה של סגנון, קצת כמו זיקית - היום זה ככה, מחר זה אחרת. היום עמוס וסוער, מחר נקי ומינימליסטי. אז ניסיתי לחשוב מה בכל זאת מאפיין את העבודה שלי ומצאתי שני דברים -

האחד הוא הרצון הממשי לעבוד בעברית, עד כמה שאפשר. אני אוהבת את השפה שלנו, ורק במקרים ממש נדירים אני משתכנעת ש"באנגלית זה נשמע יותר טוב". אני גם מאוד אוהבת לשאוב השראה ממילים של שירים.

השני הוא שממש קשה לי לתכנן מראש מה אני אעשה, וגם כשאני מתכננת, או עובדת לפי סקיצה, בסוף יוצא משהו אחר לגמרי.

גם בדף שהכנתי לאתגר זה היה ככה.

השיר שהיווה השראה לאתגר לא נכנס בסוף לדף, למרות שהדפסתי אותו מראש.

ריבועי הנייר הצבעוניים שכבר חתכתי נשארו על שולחן העבודה.

וככה גם פרחי הנייר שאמורים היו לדבר עם הפרח בשיער של הנסיכה.

מה נשאר?

דף קראפט,

תמונה (נהדרת, שצולמה על ידי דנה ישראלי),

כותרת (באותיות של מסטיקים)

והרבה הרבה ראב-אונים, שחורים, לבנים וקצת צבעוניים, שהונחו אחד על השני.