נרגשת אני כותבת את הפוסט השני שלי, מרגישה כמו בת נעורים שמעלה על הכתב דברים ומביטה ימינה ושמאלה שלא יגלו מה אני כותבת.

אז ככה לפני שבועיים החלטתי לעשות שישבת אצל הוריי המתוקים בבת ים, לחץ החיים לפעמים לא תמיד מאפשר ביקור אצלם באמצע השבוע לכן מדי פעם אני עוזבת את משפחתי ונוסעת אליהם לסופ"ש שלם בו אני מקשיבה רק להם ובמיוחד לאמי ומנקה מראשי את כל המחשבות כדי להיות קשובה ב100 אחוז ולתת את תשומת לבי המלאה לזוג אנשים מתבגרים כל אחד חולה במחלתו, צמאים לבואם של מי מהילדים, נכדים שיפיחו בהם חיים ויגאלו אותם משיעמום ובדידות, ולמרות שהולכים התחושה היא שתמיד זה לא מספיק ואפשר להתאמץ קצת יותר.

אז ככה זה היה התחילה אימי ודוק של לחלוחית זיגג את עיניה.

את יודעת....הפסיקה כמו רוצה לחפש את המילים המתאימות...את יודעת מה זה לאחר יומיים של כאבי צירים מאוד חזקים ולילה קשה ביותר מתוך טשטוש וערנות לא ערנות לשמוע את המיילדות מתלחשות מעל ראשך "צריך לקרוא לרופא" ואני רוצה להגיב והמילים לא יוצאות לי...ליבי ניבא רע...

לאחר התאוששות הועברתי למחלקה המשיכה לספר וחצי רדומה מהמאמץ שעברתי עם כאבים עזים בכל הגוף ועם דימומים פשוט הרמתי את עצמי לידי קימה לא יודעת מהיכן שאבתי את הכוחות ובאישון לילה נקשתי נשיקות זעירות בדלת של חדר הילודים.

אחות צעירה שהיתה במשמרת השתוממה למראה האישה הנשרכת לאט לאט, מה את עושה פה גברת? "באתי לראות את הילד שלי" אני דואגת לו" עיניה התכסו דמעות חמות שזלגו ללא הפסקה....מייד הושיטה לה כיסא "שבי גברתי" מה שאני אומרת לך עכשיו תבטיחי לי שישאר ביננו...אמרה...הילד שלך נולד מוגבל הוא לא יחיה יותר מ8-10 שנים יש לך עוד ילדים בבית? "כן ענתה אמי, שלושה ילדים" "תדאגי לילדים שיש לך ואל תקחי אותו הביתה אחרת יהיה צריך כל הזמן לטפל בו ולא יהיה לך זמן לטפל בילדים האחרים וכל הבית נהרס" אמרה. אמי היתה בהלם טוטאלי ולא הגיבה....

היא יצאה מפתח בית החולים באישון לילה, רק לפני שעות ספורות נלחמה כדי להביא ילד לעולם, האוויר הקר פילח את עצמותיה וצמרמורת עטפה אותה החלה ללכת וללכת וללכת, מחשבות רבות התרוצצו בליבה, צער כבד מנשוא עטף אותה וראייתה היטשטשה בעקבות נחל הדמעות שפרץ כל סכר, עצרה והתיישבה מתחת לעץ עבות, גבה הכואב נתמך בגזע הרחב והקולות שיצאו מגרונה חתכו את האוויר הקר בדיוק כמו הסכינים שפילחו את גופה הדואב.

הרימה מבטה לשמיים וזעקה למה אלוהים?

ישבה כך זמן מה עד שהגיעו אליה קולות עמומים מרחוק, שתי אחיות עם פנסים שחיפשו בעקבותיה, התקרבו לעברה, עזרו לה לקום, לחזור למחלקה.

ואז

לחזור הביתה בידיים ריקות, הילד הושם במוסד, מה אומרים? איך עונים לכל השאלות? מה אומרים לילדים?

הילד נפטר לאחר 8 חודשים ורגשי האשם של הוריי מדוע לא לקחו אותו הביתה לגדלו עם כולנו לא נתנו להם מנוח, כמה קשה דבר כזה על המצפון, לו רק היו יודעים שיחיה תקופה כל כך קצרה, אבל מי יכול לדעת?

אני זוכרת בתקופה הזאת זיכרון עמום ורחוק של בית שעובר אבל ושתיקה אני הכי הרבה זוכרת שתיקה, למה לא שיתפו אותנו? הייתי בת שבע והבנתי שמשהו נורא קרה, אבל לא עיכלתי מה...כל כך חבל שלא שיתפו אותנו..בהרבה דברים לא שיתפו "שלא ידעו" שלא ידברו" כל הזמן להסתיר דברים...לטאטא מתחת לשטיח, משל אצלנו לא יכולים לקרות כל מיני דברים כאלה ואחרים...אני כל כך לא מתחברת לנושא הזה של ההסתרה, יחד עם זאת לא שופטת, פשוט מכילה ומקבלת כי זה הדבר הכי קשה שיכול לקרות לכל אישה.

אמי נכנסה לדיכאון והחלה להיות מטופלת פסיכולוגית במרכז הקהילתי והיה רופא מדהים בשם "ד"ר מגריסו" שאמר לה "התרופה שלך היא להביא ילד נוסף לעולם ילד בריא ואני אומר לך שיהיה לך בן מדהים". אמי היתה בהלם מדבריו " עכשיו עברתי משבר כל כך קשה איך אפשר"?

החליטו היא ואבי לנסוע לקברי צדיקים להשטתח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ולפרוק שם את העצב העמוק בו היו שרויים.

לקחו שמיכות וישנו לרגלי קברו של הצדיק הגדול, והנה באמצע הלילה חולמת אמי ובחלום רואה צדיק גדול גבה קומה עם זקן לבן ארוך ומבט טוב לב שאומר

לה "אל תדאגי בעוד שנה בדיוק יהיה לך בן, קומי אישה יקרה ומחי דמעותייך כי האושר יחזור לשרות בביתך".

וכך בדיוק היה, לאחר שנה תמימה נולד ילד מדהים מלוכסן עיניים ובעל שיער בהיר חלק בשם אילן.

לא היתה שמחה כל כך גדולה מאז שמחת בית השואבה.

חזרנו לחיים.