את זה הרגע

שתכף עובר,

הלוואי ויכלנו

לעד לשמר.

לתעד, להנציח,

לתלות, למסגר,

ללא כל כוונה

לחיות באחר.

את זה החיוך,

לו היה רק אפשר,

הייתי קובעת

במקום פני הזר.

האושר בעינייך-

זה נכון, זה מותר,

הייתי רוצה

לראותו גם מחר.

את זה המגע

ובלי-סוף נתינה,

חשוב להעריך

ולגלות הבנה.

על אהבה שכזו,

יחידה במינה,

אין שום זכות לוותר-

זו פשוט מתנה.

אך הצחוק שנדם

ברגע אחד

החליף את כל אלה

ברגש נכחד.

"זה לא שווה," היא אמרה,

"עדיף כבר לבד.

אולי זה כלל לא היה

באמת מיוחד."

        ***