אני שומעת שרון קרלן ובא לי לבכות.

אני שומעת שרון קרלן ובא לי לעבוד. לעשות עם עצמי משהו. להזיז את עצמי.

כבר יותר מדי זמן עבר מאז שהפסקתי ללכת לשיעורי פיתוח קול. הרבה יותר מדי. אני מתביישת להגיד, אני מפחדת בכלל לחשב כמה זמן עבר. איזה כמה חודשים.

ועוד יותר זמן מאז שהפסקתי לעשות תרגילים בבית. מצחיק שקודם הפסקתי לעשות תרגילים בבית, ורק אח"כ הפסקתי ללכת לשיעורים. במשך כמה זמן הייתי הולכת לשיעורים אחרי ששבוע שלם לא התאמנתי.

חלמתי עליה מאז לפחות פעמיים. תמיד פחדתי להסתכל לה בפנים. להסביר לה, לספר לה.

זו לא אשמתי, באמת!

ואולי זו כן? אבל זו לא הייתה בחירה שלי.

או שכן?

אני לא רוצה להיות במצב הזה, אבל אני לא עושה עם זה שום דבר.

משהו כבה בי. משהו כיבה אותי. זו לא אשמתי, אני נשבעת.

אני זוכרת את ההרגשה אחרי השיעור הראשון. אני זוכרת גם שניסיתי להעלות אותה על הכתב כאן בבלוג. פברואר 2008. אופוריה. הייתי באופוריה ממש.

הגשמתי חלום, וכך הרגשתי פעם בשבוע בכל שיעור ובשאר ימי השבוע כשעשיתי תרגילים בבית. כל כך אהבתי את זה. אהבתי את התחושה שאני עושה משהו, שאני מתקדמת, משתפרת, שאני בדרך אל עוד חלום, ועוד אחד, ועוד מליון.

הייתי מתאמנת כל יום. עושה הליכות, כפיפות בטן, מקדישה לזה המון זמן.

ואיכשהו, מתישהו, זה התחיל לדעוך. לאט לאט. לאט לאט. ועוד לאט.

פתאום מצאתי פחות זמן לתרגילים, פתאום התאמנתי פחות פעמים בשבוע, פתאום לא היה לי כוח לעבוד על שירים.

זה הגיע למצב שהכרחתי את עצמי לעשות תרגילים רק כדי לא להגיע לשיעור אחרי שלא עבדתי שבוע,

והשיא, השיא היה כשאפילו להכריח את עצמי לא הצלחתי, הייתי מתחילה לעשות תרגילים, לא מצליחה להתרכז, כאב לי הראש, הייתי נחה ל'רגע' על המיטה ונרדמת.

זה בערך המצב גם היום.

אחרי יותר מדי שיעורים אליהם הגעתי בלי לעשות כלום כל השבוע, ואחרי שנכנסתי למינוס כי אני עובדת בחצי משרה כבר שנה- החלטתי לעשות הפסקה עם השיעורים.

"רק לחודש" חשבתי לעצמי. "עד שאני אמצא עבודה חדשה". רק לחודש. לא מצאתי עבודה אחרת, התחלתי למלצר, פיטרו אותי אחרי חודש. אני עדיין תקועה באותו מקום עבודה, שגם הוא מבאס לי את הנשמה.

אני כל כך מרגישה שאני חייבת לה הסברים. התנצלות.

למרות שרק לעצמי אני חייבת את כל ההסברים. ההתנצלות לא תעזור עד שאני לא אמצא דרך לצאת מזה. להסתכל על התקופה הזו אחורה ולסגור אותה טוב טוב.

כרגע אני רק מסתכלת קדימה ולא רואה כלום. מגששת באפלה, מחפשת את הדלת, וכשאמצא אותה סוף סוף, רק אצטרך לחפש את המפתח...

אבל כמה זמן שזה לא יקח, כשאני אמצא אותם, ואצא מזה, אני אנעל כל כך טוב מאחורי! כושילירבאק!

אף פעם לא הרגשתי ככה. אני חושבת.

פעם ראשונה בחיים שאין לי תשובות.

אני לא יודעת מה לעשות, אז אני יושבת כאן, עושה שטויות ושומעת מוזיקה. שתעשה קצת טוב.

ואז פתאום אני שומעת שרון קרלן.

ובא לי לעשות עם עצמי משהו.

ובא לי כל כך חזק פשוט לבכות. לשבת ולבכות.

לא רוצה. לא בוכה.

אני הולכת לעשות תרגילים.

גם אם זה יהיה רק היום ומחר שוב לא אעשה כלום. גם אם אין לזה כל משמעות.

עדיין. אני הולכת לעשות תרגילים.

זה הרגע שהשד יוצא מגופי לריגוש אחד.

האם התגשם לך פעם חלום?

אכן =) מה זה התגשם.. הגשמתי =)

אם כן, מהו? אם לא - איזה חלום רצית שיתגשם?

אני לומדת פיתוח קול, אני לומדת משחק, קניתי אוטו..

יש לי רשימונת בצד שמאל של הבלוג =)

מהו החלום המרכזי בחייך?

לממש את היעוד שלי, שאני משתדלת להיות בדרך לשם,

להיות מאושרת, שאני משתדלת להגשים את זה בכל יום =) זה בגדול.

האם החלומות שלך שואפים למשהו, או שהם חלומות חסרי תכלית?

מהם חלומות חסרי תכלית?

האם חלמת פעם משהו שחברתך חלמה בדיוק אותו הדבר?

רגע, מדברים על חלומות שחולמים בלילה, או על חלומות בגדול?

((בודקת אחורה))

נו, אז אני לא כל כך מבינה מה פשר השאלות המוזרות האלו.

האם את נוהגת לנסות להגשים את חלומותייך?

ודאי!

האם חווית חלום כלשהו וניסית לשחזר אותו בחיים?

שוב.. חלום שחלמתי כשישנתי? הממ.. יש מצב. לא משהו משמעותי נדמה לי.

האם ניסית להגשים חלום למישהו אחר?

פה ושם =)

כשיש לי הזדמנות אני שמחה לעשות כך.

האם את מאמינה שחלומות מתגשמים?

אני מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון.

הכל תלוי בכמה אתה באמת רוצה.

האם את מאמינה במשפט: "אם החלומות שלך מתגשמים כנראה שלא חלמת מספיק"?

מה?

מעולם לא שמעתי את המשפט הזה, ואני גם לא מבינה את ההגיון מאחוריו.

אולי "אם כל החלומות.."?

אני מאמינה שאין גבול לחלומות, ובכל אופן כשחלום מתגשם, הוא מפנה מקום לאחד חדש.

זה לא שחולמים ומגשימים ואז זהו, נגמר.

אם אתם לא מבינים- האשימו את מנסח השאלות.

מה שעוד עשיתי אתמול בלילה זה לדעתי התחלה של התמכרות- ישנה קבוצה בפייסבוק של גרפים לשירים ישראליים. אתמול החלטתי לתת תרומתי לעניין, וזה מה יצא:

(לחצו להגדלה)

זה לבינתיים,

אהה, קניתי את המצלמה המהממת שלי, ה-canon S5, אם היה לכם ספק שאשיג בדיוק את מה שרציתי, למרות כל הקשיים, והיו המון, השגתי בדיוק את מה שרציתי והיא שלי... שלי!! My precious! =)

אז זהו, האב פאן ויד' יורסלבס.