אז מה נשמע, מדהימה שלי?

אני מקווה שאת נהנית מכל רגע שם, ואני יודעת שאת נהנית.

עוברת לך מטרק לטרק, פוגשת אנשים חדשים מכל העולם (וכמו בכל מקום הישראלים תמיד יוצרים רוב ומתאגדים בקבוצות ביחד... מה, את רוצה להגיד לי שיש אכסניות של סינים? יפנים? רוסים? אמריקאים? ארגנטינאים? משום מה... לא נראה לי... זה רק הישראלים שמחפשים בכל מקום בעולם עוד ישראלים. רק אנחנו מרגישים מאויימים בכל מקום בעולם והגעגועים שלנו לארץ לא משתווים לשום דבר... ועדיין בארץ מתלוננים בלי סוף...)

היום ה-24.2, בדיוק חודשיים אחרי שנסעת. אז עברנו כבר שליש מתקופת ההמתנה שנכפתה עלינו.

אצלך כבר ה-25.2 עכשיו, אבל טכנית- את נסעת ב-24 בערב, אז שעון ישראל הוא הקובע! =)

חודשיים... זה נראה כל כך מעט, אבל עם זאת כל כך הרבה..... אני שמחה לפחות שנשארו רק עוד ארבעה חודשים...

עוד חודש את אמורה למצות את ניו-זילנד ולטוס לאוסטרליה, לחצי השני של הטיול שלך.

אין לי ספק שתהני מכל שנייה.

אצלנו הכל בסדר. אצלי לפחות.

תאמיני לי, דנה, הכל טוב.

נכון שדברים קצת מוזרים לאחרונה, ואת מרגישה את זה גם במרחק 14,400 ק"מ מכאן (אם חישבתי נכון), אבל בסך הכל- הכל בסדר.

הדברים לא בדיוק כמו שעזבת אותם. אנשים התרחקו, אנשים התקרבו, אני רק מקווה שלא יהיו אי-אלו שינויים דרמטיים בארבעת החודשים הבאים לפחות.

רגשות מופיעים, רגשות מודחקים... קצת קשה, אבל אף אחד לא הרים ידיים. יש תקופות, ויש תקופות, נכון?...

אחחח... מה הייתי נותנת בשביל לעשות איתך עכשיו שיחה עמוקה, אחד על אחד, על ארוחת בוקר מזינה, עתירת סלטים, אי-שם בתל אביב.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, כל כך הרבה דברים לחלוק איתך, דברים שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליהם.

דברים שאי אפשר לפתוח בטלפון, או במסנג'ר. דברים שאני לא רוצה לפתוח בטלפון או במסנג'ר. דברים שבשביל לפתוח אותם באמת אני רוצה לשבת מולך ולדבר.

הכל בטח כבר יעבור וישתנה עוד ארבעה חודשים, אבל אל תדאגי, תמיד יהיו דברים אחרים... חח

אני רק מפחדת שזה ישתנה יותר מדי... אבל אני מוכנה להתמודד עם כל מה שיבוא.

תחזרי כבר.........

היה ממש כיף לדבר איתך על הבוקר אחרי שכל כך הרבה זמן לא דיברנו,

לשמוע אותך אחרי  שכל כך הרבה זמן לא שמעתי אותך...

שמרי על עצמך,

מתגעגעת המון

ואוהבת עוד יותר,

יעל.

זה כל כך מטופש, על מה אתן רבות?

איפה זה התחיל, אתן בכלל זוכרות?

כמו ילדות קטנות, פוצעות במילים,

אף אחת לא תוותר, נלחמות ללא רחמים.

זה הכבוד שלהן שמונע אושר ושלווה,

במקום לעשות שלום-בית הן חוטאות בחטא הגאווה.

ואת, שלך אני כל-כך סוגדת,

מחבקת, מלטפת, ולעולם לא בוגדת,

כל שנייה מחיי את ממלאה-

אפילו את לא מצליחה להעלים את הבכי שלה.

את הזעם והצעקות,

מנסה לשוא אל תוכך לקלוט,

אך העצב שלה, עם כל הדמעות,

אין להן סוף, וגם לא התחלות.

בין שיר לשיר אפשר לשמוע היטב

קטעים מהריב ושברון הלב.

אין כלל אפשרות להתעלם,

זהו יצר הרע שעכשיו נואם.

היה זה ברור כשמש, מאז ומתמיד,

אין מנוס, כבר כתוב העתיד.

גם אם אנסה בכל כוחי להלחם,

אהיה כמוה בדיוק, הגורל לא מרחם.

מישהו אחר בשבילי כבר בחר-

זוהי הדרך בה אצעד ממחר.

כשמסביב דכאון בעיני כולם,

קשה לשאוב את האושר מהעולם.

אמא שלי כבר כמה חודשים לא מדברת עם אמא שלה ועם אחותה. בלגאן, אל תכנסו לזה בכלל.

לא ממש הבנתי איך, אבל היא התקשרה לאחותה היום, והן דיברו מלא, וצעקו, ובכו.

זה היה נוראי.

ניסיתי לא לשמוע יותר, להעסיק את עצמי. לא ממש הצלחתי.

אז זה מה שיצא.

ובאתי לכתוב עכשיו משהו, אבל דנה עדיני פעם אמרה לא להתנצל אף פעם על משהו שכתבת. אמנם היא אמרה את זה בתור דמות בטלנובלה (דרמה מוזיקלית יומית?..), אבל זה היה ברור שזה לא נכתב בתסריט, וראו שהיא באמת התכוונה לזה, בתור דנה עדיני, ולא בתור שמש פרוסט.

קצת יותר מאוחר ליאתי היפה שלי באה במיוחד בשביל לתת לי חיבוק!

אני אוהבת אותך =)

ו.. זהו.

שבת שלום לכולם!

(ליטי, על מי את עובדת, כבר יש שאלון חדש! נו מילא...) חח

מה הזיכרון הכי שמח שלך, עד היום?
יש המון... אני חושבת שכשרם הודיע שטל נולד- זה היה אחד הרגעים השמחים יותר...

כמובן עד שנרדמתי, והיה קצת פחות שמח. (לסיפור המלא...)

מה הזיכרון הכי עצוב?
הממ.. כן... זה אפילו אותו פוסט.