הרופאה שלי טוענת שהיא מצאה את הבלוג שלי. והיא סיפרה לאמא על דברים שכביכול כתבתי שם.

אני לא מאמינה שהיא באמת מצאה אותו, פשוט כי לא כתבתי כאן שום פרט מזהה. יותר מכך, מחקתי את כל הפוסטים לפני כמה ימים, כך שגם אין שום תוכן פה שיכול לתת עלי איזשהו פרט. לכן - החלטתי להמשיך לכתוב כאן, למרות החשש.

באמת תהיתי למה שרופאת הילדים שלי תתקשר אלי הביתה ותבקש ממני להגיע למרפאה... היא שקלה אותי, מדדה לי לחץ דם, אמרה לי כמה אנורקסיה זה רע וכמה אסור לי להכנס לשם, והורתה לי לעשות בדיקות דם וא.ק.ג.

רק מאוחר יותר אתמול כל העניין של הבלוג נודע לי בעצם מהפסיכולוגית שלי.

אבל מאיפה הרופאה שלי יודעת [או חושבת שהיא יודעת] שיש לי בלוג?

אני דיי בטוחה שהיא קוראת בבלוג של אחת מכן, משוכנעת שזו אני, ומספרת לאמא מה אתן כותבות שם. ואמא אוכלת את עצמה... אני יודעת. בכלל, בימים האחרונים היא דיי לוחצת עלי לאכול. וגם אבא פתאום מאוד מודאג מהמצב...

וכלכך רע לי לחשוב מה אני מעוללת להם וכמה הם מסכנים ואומללים וחסרי אונים מולי...

אני רק רוצה לבכות על אמא ולחבק אותה ולהתחנן ממנה שתסלח לי על כל מה שאני עושה לה. על כל הפעמים שגרמתי לה  ללכת לישון עם לב כואב...

לתמונת אמא / לאה גולדברג

תמונתך כה שלוה. את אחרת:

קצת גאה ונבוכה על שאת - אמי.

מלוה בדמעה ובחיוך מותרת

ומעולם אינך שואלת: "מי?"

לא תמהת, לא רגזת, עת באתי אליך

מדי יום ביומו ואמרתי: "תני!"

את הכל הבאת לי במו ידיך

רק מפני שאני - אני.

ויותר ממני את היום זוכרת

את יגון-ילדותי, ונפשך כבר פתרה:

עת תבוא אליך הבת הבוגרת

היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה.

כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך.

לא אבכה בחיקך, לא אלחש: "אמי!"

את תדעי:

זה שעזבני היה לי יקר ממך

ולא תשאליני: "מי?"