היו המלים שדוד שלי אמר לאמא שלי, כשהוא הודיע לה שסבא שלי נפטר אתמול.

אחרי שבועיים וחצי בבית חולים, זאת לא הייתה הפתעה גדולה.

המ"כית שלי קראה לי באמצע שיעור, ואמרה לי שההורים שלי התקשרו והם רוצים לדבר איתי. ידעתי. התחלתי לבכות, ואפילו לא הצלחתי להגיד לה מה קרה כשהיא שאלה.

הפלוגה שלי סוגרת שבת עכשיו. אני יצאתי ביום חמישי בערב, על האוטובוס האחרון לכיוון תל אביב.

שבוע וחצי לפני הגיוס שלי הוא היה במצב לא טוב, אבל הוא השתפר וקיוויתי כל כך שהוא יצא מזה. אתמול הייתה התדרדרות פתאומית, ובערך ב-2 בצהריים זה נגמר.

הייתי איתו בכל השבועיים הראשונים בבית חולים, חוץ מיום אחד, ויום לפני הגיוס חזרתי לראות אותו בפעם האחרונה לפני הגיוס. בפעם האחרונה.

בשניה הראשונה, שאמא שלי העירה אותי ב-6 וחצי בבוקר לפני שבועיים וחצי ואמרה לי "דר אל תקפצי, אבל סבא בבית חולים", ידעתי. קיוויתי, אבל ידעתי שהוא לא יספיק לראות אותי במדים. במשך השבועיים שהייתי איתו בבית חולים כל כך קיוויתי שהוא כן ישרוד, שהוא כן יחזיק מעמד. רק רציתי שהוא יתן לי נשיקה אחרונה, כשאני לובשת מדי צה"ל.

מאותו יום שהגעתי אליהם הביתה, התחילה אחת התקופות, אם לא התקופה הקשה ביותר בחיים שלי.

הוא היה כל כך יפה.

אתמול הייתי בבית של סבא וסבתא שלי. הבית היה מוכן לשבעה.

היום הגעתי לשם שוב, ואחרי בערך שעה יצאנו להלוויה.

עמדנו בחוץ, אנשים חיבקו את אמא שלי, את סבתא שלי, אותי ואת האחים שלי. אמא שלי ואני בכינו. סבתא הייתה עסוקה בלדבר עם החברים, ובלהתאפק שלא לבכות, אבל היא לא כל כך הצליחה.

לקראת 12:30 התקדמנו לבית הקברות עצמו, וראינו אנשים מובילים את סבא שלי, עטוף בטלית, לתוך המבנה.

אמא שלי הסתכלה והתחילה לבכות שוב. גם אני בכיתי.

נכנסנו, ואמא שלי בכתה ואמרה שזה לא יכול להיות. זה באמת לא יכול להיות. איך זה קרה? זה כל כך לא מובן.

אתמול הייתה הפעם הראשונה שמישהי אמרה לי שהיא משתתפת בצערי.

אני לא יכולה להפסיק לבכות. הייתי עם משקפי שמש במשך כל ההלוויה, כי לא רציתי שיראו כמה שהעיניים שלי נפוחות.

ביום שלישי ראיתי את סבא שלי בפעם האחרונה. כשהלכתי הביתה חיבקתי אותו, נתתי לו נשיקה, הוא נתן לי, ואמר לי בהצלחה.

הוא שאל עלי, מסתבר. וסבתא שלי אמרה לו שאני בצבא. הוא שאל עלי, ולא הייתי שם בשביל לענות לו.

צילמתי אותו לפני בערך שבוע וחצי במיטה שלו, כי רציתי לזכור. כי ידעתי שיש סיכוי שאלה יהיו התמונות האחרונות שלו.

היום כשחתכו לאמא שלי, סבתא שלי ודוד שלי את החולצות, ואמא שלי בכתה, לא יכולתי להאמין. הלכתי לחבק את דוד שלי, כשאמא שלי חיבקה אותו מהצד השני, והסתכלתי לשניה על הגופה העטופה מקרוב. לא יכולתי להסתכל יותר. לא יכולתי להפסיק לבכות.

סבתא שלי אמרה לי כמה פעמים שהוא אהב אותי, ובכל פעם לא יכולתי לעצור את הדמעות.

עד לפני כמה שעות העיניים שלי התחילו לחזור למצב טבעי, אבל אני די בטוחה שהן חזרו להיות נפוחות שוב.

ביום ראשון אני חוזרת לבסיס. אני לא אהיה עם אמא שלי בשבעה של אבא שלה, סבא שלי.

התזמון היה כל כך לא טוב. אבל אי אפשר לתכנן דברים כאלה.

אתמול שאלתי את אמא שלי בטלפון "למה, אמא? למה עכשיו? למה זה קרה?", והיא אמרה בבכי שככה זה יצא, ואין מה לעשות.

אני אוהבת אותך סבא מדהים שלי, תמיד.