"השאיפה לא להיות משהו-היא השאיפה לא להיות."
|
| 5/2008
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
לא, אני לא צריכה שיזכירו לי. לא צריכה שכולם יהיו עצובים מסביב, לא צריכה "זיכרון קולקטיבי", התחסדות והזדהות עמוקה. לא צריכה את הנאומים חוצבי הלהבות על גבורה ואומץ לב וביטחון ושלום ופטריוטיות, לא צריכה גימיקים תקשורתיים, צפירה צורמת וסרטים עצובים. לא צריכה טקסים ממלכתיים, לא תפילות ולא טקסים אלטרנטיביים. לא צריכה שישתמשו במילים מאיימות כמו משפחת השכול, ויתומות מאב ואלמנה. לא צריכה רחמים ומילים מלטפות יום אחד בשנה, לא צריכה שתנגבו לי את הדמעות ביום שלכולם קל לזכור. אני זוכרת. כל יום. כל שעה, כל דקה, כל רגע. אני הולכת לישון עם זה בלילה, וקמה עם זה בבוקר, הולכת לישון עם זה בלילה, ושוב. אני זוכרת את זה באירועים משפחתיים, ברגעים של לבד או עם אחרים, ברגעים שרע לי ובעיקר באלו שטוב. לא צריכה שיזכרו בשבילי. יש בי מספיק מקומות בשביל להכיל מלאי מחשבות בלתי מוגבל. הן שם – זוכרת אדם שלא הכרתי, זוכרת אדם שהכרתי מאוד. רואה את רביד גדל – וזוכרת. שומעת את אמא בוכה – וזוכרת. מסתכלת על התמונה בסלון, ולפעמים מנסה לגרום לעצמי קצת לשכוח. השדות הצהובים מסביב לקיבוץ יוכיחו לי שכמו כל שנה, החיטה באמת צומחת שוב. אולי אבחר השנה לברוח אליה כשכולם יצפו ממני להיות עצובה ושבורה. המשיכו לשמיע לי שירים עצובים ביום הזה רק כי הם באמת יפים. ואני אמשיך בשגרה. אגיע לטקסים בשביל כל הסובבים אותי שזקוקים לי שם, אבל אזכור בדרך שלי – כמו שטוב לי לזכור, לא כמו שאומרים, שמלמדים, שמכריחים. אני יודעת שמישהו דואג לי שם למעלה, אתם, יכולים להפסיק. 
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
