הבגרות שתהיה לי מחר, בקרינה וחומר (יחידה חמישית בפיזיקה), היא אולי לא הבגרות האחרונה שלי רשמית, אבל היא בהחלט מסמלת מבחינתי את סוף העונה.
לא רק סוף השנה הנוכחית ולא רק סוף עונת הבגרויות אלא סוף עונת הבגרויות באשר היא.
פתאום נופל לי האסימון שהילדודס שאני וליאור גידלנו ורוממנו בהיותנו פעורים קטנים בתחילת התיכון עולים עכשיו בעצמם לכיתה י', ואני, אנחנו, סיימנו עם המטלה הכבדה והכ"כ ענקית הזאת שנקראת תעודת בגרות.
במשך שנים מאכילים אותנו מנטרות שקשורות בחשיבות של תעודת הבגרות. מתחילת הלימודים בביה"ס, כשהבגרות עוד נראית רחוקה כ"כ, כאילו מפרידות בינינו לבינה שנות אור, דרך החטיבה שבה כבר מרגישים את העניין מתקרב אבל עוד לא באמת מריחים את ריח הדם, היזע והדמעות, ובתיכון, שבו הדבר המרכזי (והכמעט יחיד) הוא תעודת הבגרות.
סוף התקופה הזו מסמל בשבילי סיום של 12 שנים ארוכות, מייגעות, כיפיות ומדהימות, אבל בעיקר במובן מסויים שלהן- הגענו לסוף, למטרה. המטרה הכ"כ נחשקת, שהשקענו בשבילה כ"כ הרבה.
תוך שעות ספורות אנחנו הופכים מתלמידים לחוצים למסיימים רגועים.
שעות, ימים, חודשים ואפילו שנים של הכנה מראש- נפשית ולימודית, מתרכזות בפחות מ-10 שאלות ושעות ספורות ביותר של בחינות, שהן למעשה השיא של כל ההכנה המטורפת הזאת, נגמרות בסופו של דבר הרבה יותר מהר ממה שציפינו.
וזהו הזוי לגמרי. זה הזוי לגמרי שכ"כ הרבה מתנקז לכ"כ מעט.
זה בעצם הנושא המרכזי בכל הפוסט הזה, כי זה באמת הזוי לגמרי, לפחות לדעתי.
פתאום, בלי לשים לב, אנחנו מחזיקים בידיים ארסנל של סיומים, חוויות וגם קצת ידע, בלי להאמין שכל הטררם הזה, כל הסרט המטורף שהאכילו אותנו במשך שנים ואז התחלנו לאכול בעצמנו, נגמר.
אז מחר אני אשב בכיתה הממוזגת, אפתור כמה תרגילים, ואצא ממנה כמו שנכנסתי, אבל בעצם, גם שונה.
השינויים האלו, שנראים לנו ענקיים כ"כ כמסיימי תיכון, הם בעצם רק עוד שעתיים-שלוש שעברו, ואנחנו נשארנו אנחנו, אבל משהו קטן בנו נכנס למין וורטקס ויצא שונה.
עם כל התלונות, הביקורת והטענות שיש לי כלפי מערכת החינוך בישראל, אני שמח לומר שבקרוב אוכל לקרוא לעצמי בוגר תיכון, ומצד שני כ"כ מוזר לי לקלוט את זה.
בקיצור- שיהיה הרבה בהצלחה לכל חבריי הנבחנים, וקחו את זה בקלות- אחרי הכל, זאת רק בגרות 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ydotan