עם כמה שאני בעיקרון לא אדם דתי בכלל, ראש השנה היהודית תמיד נתפס אצלי כמשמעותי יותר מראש השנה הלועזית שלפיה אני מתנהל ביומיום.
אולי בגלל שבמשך שנים הגבול הדק בין חופש ושגרה, סוף והתחלה, מסתכם בדיוק בתקופה הזו של השנה ולכן אני מרגיש ככה.
בעצם, השנה היא השנה הראשונה בה התקופה הזו לא לגמרי מסמלת שינוי משמעותי כ"כ. אין בי"ס להתחיל, החופש נמשך והפך בעצם לשגרה. אבל עם ולמרות זאת, התקופה הזו היא בדיוק תקופת גבול בשבילי.
השנה האחרונה והחודשים האחרונים בפרט היו מלאים כ"כ, עמוסים בשינויים, חוויות, התבגרות, סופים והתחלות, עמוסים להחריד ובמקביל חופשיים יותר מאי פעם.
בניגוד למה שלפעמים מתחשק לי, אני לא מתכוון לפרוש רטרוספקט של השנה האחרונה בפוסט הזה.
לא, הפוסט הזה אמור להביא לידי ביטוי בדיוק את הגבוליות המוזרה והקסומה של התקופה הזאת, לאחר ולאור כל מה שעבר עליי לאחרונה.
אני מרגיש שאני עומד בנקודת ביניים מהרבה בחינות- מבחינת הרגשות שלי, מבחינת הכיוון שהחיים שלי לוקחים, מבחינה משפחתית ומבחינתי אישית.
לפעמים המטענים שעומדים משני צידי המזאניים הם כ"כ מנוגדים שכבר קשה לי להבין איפה אני עומד.
מה שאולי שם את הניגוד המטורף הזה חזק מול העיניים שלי היו השבועיים האחרונים. חזרתי השבוע עם אמא שלי מטיול (יחסית קצר, כמעט שבועיים) בניו יורק ו-וושינגטון הבירה (בארה"ב מן הסתם). הטיול היה מדהים. עשיתי דברים שלא דמיינתי שאעשה (להתמצא לבד ברחובות ניו יורק, לראות הופעת ג'אז אותנטית), ביקרתי במקומות שרק חלמתי לבקר בהם (30Rock, הקפיטול, ברודוואי), חוויתי חוויות מדהימות וראיתי מראות עוצרי נשימה ויוצאי דופן. בכלל, לטיול הזה מגיע פוסט משל עצמו ולתאר אותו ב3 שורות עושה לו עוול. הטיול הזה היווה מבחינתי אתנחתא אחרי שבשבוע שלפניו רבתי עם אבא שלי בצורה הכי קשה שיכולה להיות. אמרתי לו דברים שאני מתבייש שיצאו מהפה שלי, אבל אני לא מתחרט עליהם, כי הם האמת, ומאז לא דיברתי איתו, והמצב בבית היה מאז כמרקחה- עליות וירידות. מיד כשחזרתי ארצה ונפגשנו עם אבא ברכבת יכולתי להרגיש איך האווירה החמה, החיובית והפתוחה של הטיול (כולל לא מעט שיחות עם אמא) הופכת חזרה להרגשת הבידוד שהפכה בשבועות האחרונים לשגרה בבית. זה אולי נשמע נורא, אבל בעצם אני כבר לא יודע אם אני כ"כ סובל מהמצב הזה.
זהו אותו גבול דק שכ"כ מאפיין את התקופה האחרונה, ולאו דווקא רק במישור הזה. אני כ"כ שמח וכ"כ עצוב בו זמנית.
כ"כ רוצה כבר להתגייס ולהתחיל את הקורס ובמקביל כ"כ פוחד שיגמר לי החופש, פוחד להתאכזב ופוחד מהקשיים שיעמדו בפניי במסגרת החשה.
אני מוצא את עצמי מנתק את עצמי מגורמים שכביכול כבולים אליי (כמו, ובעיקר, אנשים מסויימים במשפחה) ומחפש את הקרבה החיובית של אלו בחיי שעושים לי טוב (ולמען האמת, גם מוצא אותה, ומודה על כל רגע טוב איתם), אבל בו זמנית מרגיש היחלשות של קשרים לטובת צה"ל מחד ונבלע עמוק עוד יותר בבוץ המשפחתי מאידך.
אני מרגיש כ"כ חופשי להיות שלם עם עצמי סופסוף (והמבין יבין) מצד אחד, ומצד שני עומד חסר אונים בחוסר ידיעה מוחלטת לגבי איך לעשות את זה.
המצב הזה נשמע הזוי ומבלבל, והוא באמת כזה, אבל איכשהו, רוב הזמן אני מרגיש שדברים סופסוף מסתדרים.
הבלאגנים הפנימיים הם חלק מתהליך שכנראה טוב שקורה, ולא היה יכול לקרות מבלי כל מה שעברתי השנה, עם ולמרות כל הקשיים שהיו כרוכים בזה.
אם כך, נותר לי רק לאחל לכם קוראים יקרים, ולעצמי- שנה טובה, עם יותר מתוק ממר, שנה מלאת הצלחה, אושר, בריאות כמובן ומזל (שלא יחסר).
שנה מלאה תהליכים חיוביים והליכה קדימה- לראש ולא לזנב.
ציטטתי כבר את השיר הזה פעם, ממש מזמן, בהקשר אחר לחלוטין, אבל הוא נראה לי כ"כ מתאים שהחלטתי לשים אותו שוב.
"There's a fine, fine line between together and not And there's a fine, fine line between what you wanted and what you got. You gotta go after the things you want while you're still in your prime..."
ובעצם, מה באמת ידוע על היום הזה?
"מה ידוע על היום הזה? שואל ומשתעל. לא ידוע על מקום כזה, עונה ומתרצה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ydotan