בחזרה גנרלית מלטשים את מה שיש ומביאים אותו לשלמות.
בחזרה גנרלית בודקים את כל הסידורים הלוגיסטיים- במה, תאורה, וידאו ואודיו, עליות וירידות.
בחזרה גנרלית משנים תיקונים קטנים שעושים את ההבדל בין מופע טוב למופע מעולה.
בחזרה גנרלית נותנים שיחת מוטיבציה על כמה שהקאסט נהדר והכל יהיה מושלם.
אבל כמובן שבסופו של דבר, כמעט כל חזרה גנרלית נגמרת בבלאגן.
אז כמיטב המסורת, גם החזרה הגנרלית שלנו התחילה, המשיכה ונגמרה בבלאגן.
נפגעתי כל-כך מהיחס שהראו כלפי אנשים שימים אחדים לפני כן אמרו לי כמה הם מעריכים ומוקירים אותי.
השתינו עליי בקשת, שוב.
קלטתי פעם אחת ולתמיד איזה זין ענקי אני מקבל מהצוות, אם לרגע חשבתי אחרת.
השאירו אותי בפארק עד 12:15 בלילה, בלי שאני בעצם עושה שום דבר בטקס, וכשמחר בבוקר יש לי מתכונת במתמטיקה.
איזה אושר.
ואח"כ הם צועקים ומתלוננים שאנחנו לא בסדר ולא מוכנים.
פגעתם בי ברמות קשות לתיאור.
ציפיתי מכם להרבה יותר.
ציפיתי שלאדם כמוני, שטרח, תרם, עשה למען ומעולם לא סירב לעזור לביה"ס ולצוות, ייתנו את הכבוד המינימלי שבייצוג במופע הסיום שלו עצמו.
אז אתם יודעים מה? תתביישו לכם.
תתביישו לכם על כך שאני צריך להתחנן לקבל מקום (שהגיע לי מראש), לא לקבל אותו, לקבל תפקיד קטן וסמלי במקומו שנלקח ממני אחרי כל ההשקעה, ברגע האחרון, בחזרה הגנרלית.
ישבתי שם, על הדשא, וכאבתי מבפנים על זה שבחרתי כך ולא אחרת, ועל זה שלמרות הכל, גם במטרים האחרונים, לא נותנים לי שום דבר חוץ מאכזבה.
אני את הטקס הזה אעבור בלי להיות חלק ממנו, בלי להיות חלק ממערכת שאני שייך אליה כבר 6 שנים, בלי לפזז על במת הסיום יחד עם השכבה שלי.
אני את הטקס הזה אראה מלמטה עם מעט האורחים שהזמנתי ועם שאר ההורים שנלהבים לראות את הילדים שלהם מופיעים.
אבל זה בסדר, הרי אני אמור לדעת כמה כביכול אני מוצלח ומדהים, אני לא צריך מקום בשביל זה. זה ברור מאליו שאפשר לוותר עליי כשזה משנה.
הטקס הזה הוא רק הסימן הסופי והגדול ביותר שקיבלתי. בעצם זה רק טקס, אחריו תגיע האפטר-פארטי המיוחלת, ועוד כמה חודשים ושנים הוא כבר ישכח לגמרי ואף אחד לא יזכור ממנו דבר. אבל את העיקרון, ההתייחסות המינימלית שלא קיבלתי, אני עוד אזכור.
היא נכנסת בתור שורה אחרונה ומודגשת ברשימת הדברים הגרועים והנמוכים שביה"ס עשה כלפיי וכלפינו התלמידים בכלל.
מזל שעוד ישנם כמה צדיקים, שגם הם, כמו אותה שורה, יחקקו בזיכרוני לעוד הרבה זמן, כי מגיע להם ומגיעה להם כל מילת תודה שאגיד.
אז בשמי ובשם שאר הילדים שנפגעו היום- תתביישו. תתביישו שככה נראית החזרה הגנרלית.
"אני לא מנסה לרצות את כולם, אני מנסה להיות קצת יותר גמיש, כי זה אפשרי.
רק שתדע- אני לא אחראי לקצב שבו הקבוצה מתנהלת. אני לא אמור להיות אחראי לזה שלאנשים אין טיפת אחריות והם לא שמים זין. זה ההבדל שאתה, א' וב' בחיים לא תבינו.
אתם חושבים שבשנה שעברה היה לכם קשה? לפחות היה לכם אחד את השני. השנה הדבר היחיד שאני מקבל מהקבוצה זה קדחת, וגם טענות.
זה כבר קצת מיותר להתעסק ב"אם" כל הזמן, כי דברים לא קורים סתם ככה.
למען האמת- לא כל דבר חייב להתנהל באותה דרך, ומותר גם לצאת מהקופסה.
וכמו שאמרתי לך- אני פומבית אובייקטיבי, כי זה מה שקפטן אמור לעשות במקרה כזה. לבן אמרתי את דעתי, למי ששאל אמרתי את דעתי. אם הייתי מוצא לנכון להניח גבול, הייתי עושה את זה. אתה לא חושב שאני מוודא שיש לי רשת הצלה לפני שאני עושה דברים? אם לא הייתה, הייתי מציב גבול קודם. אבל לא חייבים לקחת כ"כ הרבה אמצעי מניעה בשביל דבר כזה אם יש ביטחון.
ואתה לא בא אליי בטענות בגלל החולצות. זה הרבה מעבר לזה. אתה חושב שאני לא רואה את זה, אבל אני כן.
אם אתה/אתם רוצים להגיד לי משהו על התפקוד שלי, אל תוציאו את זה על החולצות.
למרות שגם אם כן, קצת נמאס לי לקבל את הביקורת הלא-בונה הזו מכולם. וזה, ידידי, עוד קושי שעומד בפניי שאתה לא רואה. והוא יותר כבד מכל דבר אחר.
זה שאנשים אומרים לי בדיעבד שלעשות משהו היה גרוע לא עוזר לי הרבה, ולמען האמת כבר גם לא כ"כ אכפת לי.
אני בנאדם פרטי, יש לי חיים בניגוד למה שכולם חושבים, ואני גם צריך לגשת בעוד שבועיים ל2 בגרויות, אני צריך לא להיכשל בביה"ס, אני צריך לישון.
וזה מוציא אותי מדעתי כי אני לא בחרתי להיות בעמדה הזו ובתפקיד הזה, ולא מגיע לי כל החרא שאני אוכל.
אז תסלח לי אם אני לא מקבל את הביקורת שלך הפעם.
אם אתה חושב שהיית עושה דברים בעצמך (לבדך) הרבה יותר טוב במקומי, אני שמח מאוד. כרגע, זה לא עוזר לי.
למען האמת, כרגע שום דבר כבר לא עוזר לי. וזה לא משנה כמה יפילו את זה עליי, זה לא בגללי.
אני את המקסימום שלי עשיתי. מהדם שלי זרקתי על הפרוייקט הזה השנה, ומהציונים שלי ומשעות השינה שלי.
בדיוק כמו שאתם עשיתם בשנה שעברה.
אז אני לא חושב שזה במקום.
וד"א- אני כבר מזמן לא בונה על זה שהקבוצה תגיד לי תודה על משהו שאני עושה.
הם בכלל צריכים להגיד לי תודה שלא פרשתי והשארתי אותם להתפרק לפני חודשים כשכל הבלאגן האמיתי התחיל.
הפתרון הזמין היה לא לעשות כלום, כמו הרבה אנשים מסביבי. אז כן, כבר מזמן הפסקתי לחפש תודות מסביב.
ואני חושב שהשאלה שלך "אם לא אתה אז מי?" מתאימה גם למצב הזה, כי כנראה זה היה נראה ברור לכולם שאני פשוט אקח את האחריות הזו על הגב שלי. אז וואלה, מותר לי גם להאציל סמכויות. ואתה יודע מה? אפילו בדקתי שיש לי גיבוי לפני זה.
אני חושב שאפשר לסיים כאן את השיחה, היא באמת לא מובילה לשום מקום חוץ מלהחצנה של העצבים שלי, שאני באמת לא רוצה להוציא עלייך. גם ככה כבר נראה שלי שהוצאתי יותר מידי."
(השמות מצונזרים לצורכי פרטיות)
אני חסר אונים.
אני עצבני, אני כועס.
אני אדיש.
אני שונא.
אני מתחרט.
היה כאן פוסט רגוע, על זה שעמוס לי ואני מוצף אבל בסופו של דבר אני דיי שמח, למרות החרא שלפעמים צף.
היה כאן פוסט שיסביר קצת למה אני לא מעדכן לאחרונה, ולהסיר דאגה מליבכם.
היה כאן פוסט קצר, בלי יותר מידי תוכן, רק כדי להעביר את המסר.
היה כאן פוסט של פס אור.
עד שהחרא צף והשחיר לי את האור, כרגיל.
האור והחושך מתחלפים כל הזמן, אז עוד 10 דקות אני מסוגל להרגיש הכי מעודד בעולם, אבל הפוסט הזה, שהיה במקור אמור לשקף את האור, משקף בסופו של דבר את החושך.
אז רק שתדעו- יש כזה אור. הוא קיים שם לא מעט (בזכות דברים ומקרים ואנשים מסויימים, וגם סתם), אבל גם בחיי, כמו בטבע, יש קווי חושך בין פסי האור (תקראו את הכותרת).
בכל מקרה, הייתי צריך לשחרר את זה.
במצבים כאלה בא לי לצעוק על מישהו. בא לי להרביץ למשהו. בא לי להיעלם.
אבל אני יודע שלשחרר כאן ייתן לקיטור הזה קצת מקום לצאת.
כמו שסיפרתי אתמול למישהי יקרה לי, אני לא אוהב להפיל את הצרות והפילסופים שלי בצורה פרטית על אחרים, זה גורם לי להרגיש מוזר.
אמנם לפעמים זה קורה (וזה תלוי בהרבה דברים), אבל לפעמים יותר קל להציף את זה כאן ולתת לעצמי לשחרר קצת.
חזרה לאור, שבלעדיו אין לי מושג איך הייתי חיי.
אדם אמר לנו פעם שעקרונית אפשר גם לעשות התאבכות בפילים.
אז אולי ההסבר המדעי לתופעה הזו באמת מתממש גם בחיים שלנו?
דברים מתאבכים, ואז יש קצת בלאגן אבל בסופו של דבר רואים אור וחושך. פסים וקווים.
ואחרי שהכל ייגמר, אני באמת רוצה לעשות שינויים.
ואולי בעצם הכי חשוב ש"אני כאן, אני לא מתבזבז יותר".
ואם היה לי קצת עצוב אולי למדתי מזה משהו חשוב כי בסוף כשזה נגמר יש סיבה לכל דבר (?)
לבד בתוך כל הטירוף אני חושב איך שהזמן יכול לעוף אבל בסוף כשזה נגמר יש סיבה לכל דבר (?)
אור גדול מאיר הכל ויותר כבר לא צריך לשאול אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות להתחיל הכל מהתחלה כמו לנשום בפעם הראשונה אני כאן אני לא מתבזבז יותר
ואם יכולתי רק לזכור לכל אחד יש את הדרך לעבור אבל בסוף כשזה נגמר יש תשובה לכל דבר (?)
יובל :]
(נ.ב.- אני יודע שהפוסט מוגדר כאופטימי וכפסימי ביחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ydotan