תוציאו אותי מכאן!
למה לעזאזל תוקעים אותי במקומות שכ"כ רע לי בהם?
נמאס לי כבר לרצות כ"כ להתגייס, רק כדי לעוף מכאן כמה שיותר רחוק, ובעצם גם כדי למצוא את עצמי ולהיות קצת יותר בלתי-תלוי בבית המטורף הזה.
מצד שני אני כל הזמן חושב איך אני אתחרט על זה שביקשתי את זה כשאני באמת אגיע לצבא.
הלוואי והייתי יכול לשמור את כל הכעס והתסכול הזה באיזה מקום ולהוציא אותו מחדש בכל פעם שאני מתגעגע לכאן, רק כדי שאני אזכר שוב למה כ"כ ביקשתי לברוח, אפילו שקשה שם בחוץ.
אף אחד פה לא שומע אותי, שלא לדבר על מקשיב.
אף אחד פה לא קשוב אליי, וגם כשאני פותח את הפה כדי להגיד משהו זה סתם נזרק לאוויר.
נמאס לי שאני צריך לחפש אנשים בחוץ שיקשיבו לי ויכילו חתיכות ממני.
נמאס לי לחפש מקומות בחוץ שיעשו לי טוב במקום להנות מהחופש שניתן לי במתנה בבית.
נמאס לי לרצות לשפוך למסך עריכה לבן וריק את כל הכעסים, המחשבות והצעקות בלי מילים שאתם צריכים לקבל ממני.
כל אחד מכם צריך לקבל ממני על הראש! ובראש שלי אתם יושבים ושותקים ומקשיבים לי ומהנהנים כשאני אומר לכם נו-נו-נו.
מזל שיש את אותם דברים ואותם אנשים שם בחוץ שמשמחים אותי ומזכירים לי מה חשוב כשלפעמים אנשים אחרים גורמים לי לשכוח.
במהלך כתיבת הפוסט הצלחתי לעבור קשת רחבה כ"כ של רגשות בכ"כ מעט זמן...
ובסופו של דבר, אחרי כל הכעס והעצבנות-
על הזין שלי.
הלו, מישהו שומע אותי?
מישהו מקשיב לי, שומע אותי...?
בן אדם לשתות איתו,
להעביר איתו את הלילה.
כי הלילה הזה מתקרב לקיצו
מתמעט והולך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ydotan