אני מתגייס מחר בבוקר. כן כן, הגיע היום בו אני מתגייס. מי היה מאמין...
יש לי כ"כ הרבה מה לומר וכ"כ מעט אפשרות להביע את כל זה. זו אחת מאותן פעמים בודדות בהן אני באמת חסר מילים. אז אולי אני פשוט אאחל לעצמי מה שאני מאחל לכל מי שמתגייס- גיוס קל, שירות כיפי, מעניין ומשמעותי, שאני אכיר אנשים חדשים ומגניבים, ושיעבור בשלום.
לילה טוב (אחרון במיטה הביתית), ונתראה בסופ"ש (בעזה"ש!)
היום חגגנו גילי, איתן ואני את "הארוחה האחרונה" שלנו ב"פול-קפה". שלושתינו מתגייסים באמצע החודש הנוכחי בהפרש של 4 ימים אחד מהשני- איתן ראשון, גילי שנייה ואני אחרון.
למרות שנותר לנו עוד קצת זמן ביחד, הגענו למסקנה שהיום יהיה מושלם לשיחת סיכום וישיבה אחרונה באותו "פול-קפה" שהפך עם הזמן בתקופה האחרונה למקום הקטן והמיוחד שלנו.
היום עברה בדיוק שנה מאז שטסתי במשלחת לפלורידה.
כן, פתאום קלטתי את זה. כ"כ קרוב לגיוס, ועברה לה בדיוק שנה. את השנה הזו אני יכול לחלק בגדול ל3 חלקים- כיתה י"ב, סוף התיכון והחופש שלפני הגיוס. השנה הזו, שמצד אחד נמשכה ונמשכה, ומצד שני חלפה ביעף בלי לשים לב, נתפסת אצלי בראיית מאקרו כמעין אוסף עצום ואפילו דיי לא מאורגן של דברים ואירועים, לפעמים עצום כ"כ שקשה לי למקם אירועים על ציר הזמן, רק בצורה יחסית לפי אירועים אחרים.
ואני זוכר כ"כ הרבה. כ"כ הרבה שקשה לי לעכל!
במבט לאחור על השנה העמוסה, הקשה, ההזוייה והמדהימה הזאת קשה לי לעכל אותה.
כל אחת מ3 התקופות שהיוו יחד את השנה הזו הכילה המוני פרטים ונדבכים- טובים, רעים ומה שביניהם.
וקשה, קשה לי להסתכל אחורה על כל מה שעברתי במהלך השנה הזו ולנסות לסכם אותו או להביע אותו במילים, אפילו כלפי עצמי.
ועם כל הקשיים (הרבים, טפו טפו טפו) שעברו עליי במהלך השנה הזו, ובמהלך התקופה האחרונה בפרט, אני לא מתחרט על כלום (לפחות כמעט). כמו ששרה אדית פיאף הגדולה:
"Non, rien de rien...
Non! Je ne regrette rien.
Ni le bien qu'on m'a fait,
Ni le mal, tout ?a m'est bien Úgal!"
התקופה האחרונה, החופש הענקי שהיה לי, נתן לי מקום לעשות את כל אותם דברים שרציתי לעשות ולממש, וזה ממש לא עניין של מה בכך.
בהתחלה, חששתי כ"כ שאגיע בדיוק לזמן בו אני נמצא עכשיו, לישורת האחרונה, אסתכל אחורה על החופש שנגמר ואגלה פתאום שלא עשיתי מספיק,
שלא הספקתי מספיק, שלא מיציתי, שלא מימשתי. אז דווקא עכשיו, כשאני מסתכל אחורה ורואה את כל מה שכן הספקתי, אני מתמלא בשמחה, בגאווה ובהרגשת מיצוי עצמי, וזה עושה אותי מאושר להרגיש ככה.
בנוסף לשנה שעברה מאז הטיסה לפלורידה, היום אני וגילי גם חוגגים יחד 10 חודשים זוגיות מאושרת.
היו לנו עליות ומורדות, רגעים קשים ורגעים קלים, אבל בסה"כ- היה לנו כ"כ מדהים. בעצם, עדיין כ"כ מדהים.
ובאותו הקשר, חשבתי לעצמי היום איפה הייתי היום לולא גילי הייתי הופכת לחלק מחיי, ולא הצלחתי לדמיין מצב כזה. גילי משתלבת בצורה כ"כ צמודה בתוך השנה הזו כולה ובתוך החופש בפרט, היא חלק בלתי נפרד מתוך כל אותן חוויות שמילאו את השנה המדהימה הזו, ואת החופש במיוחד ובייחוד.
זה כ"כ סמלי שהיום הזה מכיל כ"כ הרבה משמעות- 10 חודשים יחד, שנה מאז הטיסה וגם ארוחת הסיום שלנו. מה הפלא שתוקפת אותי הרגשת "סוף קורס" פתאום...!
אני מוזר עם סיומים, זה דבר ידוע.
הם תמיד מעלים בי תחושת נוסטלגיה בלתי נלאית לצד רצון אדיר להתחיל משהו חדש, שמלווה גם בפחד משתק מפני הלא נודע. ובתקופות שכאלה, בדיוק כמו היום, כל שלושת סוגי המחשבות תוקפים אותי יחד. ולמרות שזה אולי מבלבל, אני בסה"כ מאושר.
כן, אני מוזר עם סיומים.
אני מסתכל אחורה על התקופה האחרונה בפרט, ועל כל השנה שעברה, ועולה לי חיוך מטופש על הפנים. חיוך שמעלה בי בכל פעם זיכרון אחר, שמלווה בגעגוע לאותו רגע.
וכן, אני מפחד פתאום. אני מפחד שנגמר לי החופש, שכל הפתיחות והחופשיות הבלתי נגמרים שהיו המסגרת שלי ב5 החודשים האחרונים
נגוזים להם לאט לאט, אבל אני מרוצה מידי בשביל להתבאס.
התקופה האחרונה במיוחד מסמלת מבחינתי את היחסותיות הבלתי ניתנת להבנה של הזמן- כמה ארוכה יכולה להראות שעה, וכמה מהר פתאום חולפת לה אחת השנים העמוסות והמדהימות ביותר בחיי.
ואני יכול לומר בפה מלא שאני מאושר.
אני מאושר מהשנה הזו. אני מאושר מהחופש הזה. אני מאושר ממה שהספקתי. אני מאושר ממה שעומד לפני.
ולא פחות, אולי אפילו יותר חשוב- אני מאושר שיצא לי לחלוק את הדבר המדהים הזה עם אנשים שלא הייתי מחליף לעולם. בעיקר בעיקר עם 2 הנפשות המקבילות התאומות שלי, עמיתיי לזוג-של-שלושה, החברים שלא זזתי מהם לרגע בחודשים האחרונים, שמשלימים את המשפטים שלי ואומרים דברים שאני מתכוון להגיד עוד לפני שאני בכלל מספיק לפתוח את הפה (ובמימיקה המדוייקת שאני אומר אותם),
ושאיתם אני גם מסיים את התקופה הזו- איתן וגילי.
אז היום, לכבוד הסיום הגרנדיוזי וההתחלה החדשה הגרנדיוזית לא פחות, חטאנו שלושתינו בקינוח שרצינו להזמין בהרבה הזדמנויות קודמות, אבל מסיבות שונות אף פעם לא באמת יצא לנו לאכול אותו- שלום למלכה.
השם הזה אומר כ"כ הרבה בכ"כ מעט, ובשבילנו, הוא אותו קינוח גלידה, שוקולד ופירורים (עם בננות בצד!) שאיתו אנחנו מסיימים תקופה בלתי נשכחת.
אז בפוסט החגיגי הזה, אני אומר שלום למלכה.
שלום למלכה היוצאת, ותודה על כל הדגים,
ושלום למלכה הנכנסת- מי ייתן והתקופה שתתחיל תהיה מדהימה לפחות כמו כל אלו שקדמו לה.
בסוף הארוחה, התנגן לו ברדיו של ה"פול-קפה" השיר הזה, "הפעם האחרונה" של רונה קינן, וכמו שאמרתי לגילי ואיתן- אם הייתי יכול לבחור שיר שילווה את הסיום של הארוחה הזו, זה כנראה היה השיר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ydotan