קשה לי להאמין שאני יושב כאן, מול המסך, כמעט 7 שעות לפני ולא כוסס ציפורניים, מטפס על הקירות וסובל מדופק מואץ.
מוזר לי לראות איך המצב שלי השתנה במשך שנה אחת, אפשר להוסיף קצרה (כי ככה היא הרגישה, בהקשר הזה).
עוד יותר מוזר לי לראות את עצמי במצב הזה בהתחשב במצב שבו הייתי לפני שנה וחצי-שנתיים, כשעוד דאגתי להמשך קיומי בהקבצת 5 יחידות.
אל תשאלו אותי למה זה היה (ועדיין) כ"כ חשוב לי, זה פשוט ככה. ואני שמח שלא ויתרתי לעצמי ושהקשבתי למורה המדהימה שלי, מרים (שאולי עוד תקבל כאן פוסט יום אחד), והגעתי למצב שבו שנתיים אח"כ אני יושב בערב שלפני המתכונת בשאלון האחרון שלי וכותב פוסט ברוגע.
אל תחשבו שאני ספץ בחומר, אל תחשבי שאני בדרכי להוציא 100- ממש לא. אבל אולי בעצם זה כל הקסם, ואניאפילו דיי שמח על זה שאפילו שאני לא בטוח לגמרי בעצמי אני לא אוכל את עצמי מלחץ.
מחר בבוקר אני אשב בכיתה עם העט ביד, המחשבון לידי והמבחן מולי ואהיה בפאניקה, זה דיי ברור וזה גם טבעי לחלוטין, לי לפחות.
אבל העיקר שבנתיים הבית לא עמד על רגליו האחוריות בגלל המבחן הזה. שום דבר לא יוצא מגדר הרגיל- זה מה שחשוב.
בקיצור- מוזר לי להסתכל לאחור, ועכשיו, וגם קדימה, אבל כיף לי. וטוב שכך.
חוצמזה, טוב שיש פוסטים כאלה לקרוא לפני השינה בלילה שלפני המתכונת במתמטיקה. מחמם את הלב שאני לא היחיד שלפעמים מתקשה להתחבר
(רק בקצת פחות אינטנסיביות, אפילו שפעם בהחלט נשמעתי ככה )
שיהיה לנו לילה טוב, ושיהיה לי בהצלחה!
ולמי שפונקציות ווקטורים הם שמות של מחלות בשבילו, שיהנה מהקליפ
יכול להיות שממש כמה רגעים לפני שפתחת את המכתב הזה חשבת לעצמך מה פתאום כתבתי לך מכתב. ז"א, זו לא הפעם הראשונה שאני נפרד ממך לזמן ממושך (למרות שזו התקופה הכי ארוכה עד כה), ומעולם לא כתבתי לך מכתב לקראת הנסיעה.
אני מקווה שבמהלך המכתב תוכל להבין (אולי אפילו ביחד איתי) למה החלטתי לכתוב לך אותו.
אתה נוסע לך להגשים את עצמך בארה"ב.
זה נשמע נורא קיטשי וכו', אבל זה בעצם דיי מה שאני חושב.
אני בעצם לא לגמרי יודע אם "להגשים" זו המילה הנכונה, אבל זה הכי קרוב שמצאתי.
אני חושב שאתה נוסע לעשות עבודה שתפורה עלייך, ואני בטוח שאתה תהנה בה מאוד, למרות שהיא בוודאי לא פשוטה.
אני אפילו דיי מקנא בך לפעמים, שתדע!
אמנם זה לא פשוט לחשוב שאח שלי יגור במרחק כמה אלפי ק"מ ממני, אבל ההרגשה הזו בד"כ מתגמדת ביחס לשמחה. אני שמח שהדברים הסתדרו לך ככה, ואני שמח שאתה נוסע לעשות מה שאתה נוסע לעשות. אז בתכל'ס אני יותר שמח בשבילך מאשר עצוב בשביל עצמי.
אני מודע לזה שאני לפעמים מרגיז, ילדותי, קטנוני ובכללי קוץ, אבל לפעמים, כשאני לא כל זה, אני האח הקטן שלך, שאכפת לו ממך, ואוהב להקשיב לסיפורים שלך, ואכפת לו מהעצות שאתה נותן, ומעריך אותך מאוד בכל מצב.
הפרש הגילאים בינינו, וכנראה שגם התא המשפחתי ההזוי שלנו דיי מנע ממני להכיר אותך לעומק ברוב המצבים. לדוגמה, אין לי כמעט מושג על איך היית בגילי, מלבד מעט הסיפורים שאני שומע ממך ומההורים על המעללים שלך, כי אני בטוח שהיה בך עוד הרבה מעבר לזה.
ולמען האמת, גם היום לפעמים אני מרגיש שאני לא מכיר אותך מספיק.
ואני יודע שבתכל'ס גם לך אין הרבה מושג מי אני, מעבר למי שאני בבית. אפילו את החברות המעטות שהיו לי (אפילו עד ממש לא מזמן) אתה לא מכיר.
זו גם אחת הסיבות למה החלטתי לכתוב לך את המכתב הזה.
אולי זה בגלל שפתאום חזרת לגור איתנו בבית, אולי זה בגלל שאתה נוסע, אולי זה בגלל שעוברת עליי מין תקופה שכזו, אין לי באמת מושג, אבל לאחרונה באמת התחלתי להתרגז על עצמי שאני לא טורח להכיר אותך יותר, וליהנות ממך בתור אח שלי.
זה לא שאני מחפש לחטט לך בחיים הפרטיים, ואני גם לא מחפש לדחוף אותך בכוח לתוך החיים שלי. פשוט "פתאום" חשבתי שזה קצת מוזר שאני כמעט ולא מנסה אפילו.
בקיצור, לקראת ההתרחקות הפיסית שלנו, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן להגיד קצת דברים מקרבים.
כמו שכבר אמרתי, אני מאושר בשבילך. ומעבר לזה- אני מאושר לראות אותך מאושר.
ואני גאה בך (כל החברים שלי כבר שמעו שאתה נוסע לשליחות בחו"ל).
ואני מקווה שמכתב הזה אני מוכיח לך (וגם קצת לעצמי) שאני מתבגר קצת כל פעם.
יובל :]
"והדרך עודנה נפקחת לאורך"
תודה לברי- על ההופעה המדהימה של אתמול, ועל זה שהזכיר לי כמה דברים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
) 
כינוי:
ydotan