ההמשך הטבעי של הכותרת של הפוסט הוא "לבד", בהתאם לשיר הנוסטלגיה (והמעולה, יש לציין).
אבל בימים ובשבועות האחרונים יוצא לי להבין מה המשמעות האמיתית של "חופשי" בשבילי.
כן, חופשי מצד אחד זה לגמרי לבד- בלי מחוייבות לשום מסגרת (מישהו אמר בי"ס?) ולאף אחד חוץ מלעצמך.
אבל מצד שני, חופשי זה גם לגמרי ביחד.
בזמן האחרון אני מוקף רוב הזמן כמעט אך ורק באנשים שטוב לי בסביבתם, שכיף לי איתם, שמשמחים אותי ושאני נהנה איתם מכל רגע.
ואני חושב שזאת בעצם ההרגשה החופשית שלי- לבד- אדון לעצמי (לפחות יותר מעד עכשיו), בלי מחוייבויות מיותרות, בלי לראות את אותם אנשים כל יום בבוקר בלי הרבה אפשרויות אחרות, חופשי ממחוייבות, וגם ביחד- מוקף רק באנשים חיוביים, שעושים לי טוב ואני נהנה לחלוק איתם את החופש שלי.
ביום שישי עשיתי מסיבה בבית, והיה לי כיף.
היום ניגנתי מלא וביליתי זמן איכות עם חברים טובים ואפילו נסעתי על דעת עצמי לנהריה וחזרה באמצע הלילה, והיה לי כיף.
וזה עוד איכשהו קצה המזלג.
אז הסיכום של היום (ושל התקופה האחרונה בכלל), אחרי כל התלאות, הנסיעות, הריצות, המסיבות, הבילויים והצחוקים הגעתי למסקנה החותכת שכיף לי. כיף לי לבד, כיף לי ביחד, ובעיקר- כיף לי חופשי.
חופשי לי עכשיו, וטוב לי עם זה.
טוב לי לצאת מהמסגרת, טוב לי לכופף קצת את החוקים, טוב לי להיות ספונטני, טוב לי להיות לבד עם עצמי, טוב לי לבלות המון עם חברים, טוב לי להנות מהחופש שנקרה בפניי ואין שמח ממני לקבל אותו בזרועות פתוחות.
למי שיש כוח לקרוא, אני אצטט משהו שכתבתי לא מזמן בהקשר דומה, ודיי מתחבר לי כרגע-
It matters not how many times I try to explain to myself the meaning of this feeling, it matters not how many times I try to define it, and it certainly matters not how much I try to get rid of it.
This feeling stays dim, unclear, vague, and yet so crystal clear that it reflects the summer sunlight back into my eyes, and I'm enjoying every fucking second of it.
I'm free, damn it! I know that this isn't 100 percent real and sensible, but it's true for me, for now, and I choose to enjoy every second of joy that this feeling grants me.
הבגרות שתהיה לי מחר, בקרינה וחומר (יחידה חמישית בפיזיקה), היא אולי לא הבגרות האחרונה שלי רשמית, אבל היא בהחלט מסמלת מבחינתי את סוף העונה.
לא רק סוף השנה הנוכחית ולא רק סוף עונת הבגרויות אלא סוף עונת הבגרויות באשר היא.
פתאום נופל לי האסימון שהילדודס שאני וליאור גידלנו ורוממנו בהיותנו פעורים קטנים בתחילת התיכון עולים עכשיו בעצמם לכיתה י', ואני, אנחנו, סיימנו עם המטלה הכבדה והכ"כ ענקית הזאת שנקראת תעודת בגרות.
במשך שנים מאכילים אותנו מנטרות שקשורות בחשיבות של תעודת הבגרות. מתחילת הלימודים בביה"ס, כשהבגרות עוד נראית רחוקה כ"כ, כאילו מפרידות בינינו לבינה שנות אור, דרך החטיבה שבה כבר מרגישים את העניין מתקרב אבל עוד לא באמת מריחים את ריח הדם, היזע והדמעות, ובתיכון, שבו הדבר המרכזי (והכמעט יחיד) הוא תעודת הבגרות.
סוף התקופה הזו מסמל בשבילי סיום של 12 שנים ארוכות, מייגעות, כיפיות ומדהימות, אבל בעיקר במובן מסויים שלהן- הגענו לסוף, למטרה. המטרה הכ"כ נחשקת, שהשקענו בשבילה כ"כ הרבה.
תוך שעות ספורות אנחנו הופכים מתלמידים לחוצים למסיימים רגועים.
שעות, ימים, חודשים ואפילו שנים של הכנה מראש- נפשית ולימודית, מתרכזות בפחות מ-10 שאלות ושעות ספורות ביותר של בחינות, שהן למעשה השיא של כל ההכנה המטורפת הזאת, נגמרות בסופו של דבר הרבה יותר מהר ממה שציפינו.
וזהו הזוי לגמרי. זה הזוי לגמרי שכ"כ הרבה מתנקז לכ"כ מעט.
זה בעצם הנושא המרכזי בכל הפוסט הזה, כי זה באמת הזוי לגמרי, לפחות לדעתי.
פתאום, בלי לשים לב, אנחנו מחזיקים בידיים ארסנל של סיומים, חוויות וגם קצת ידע, בלי להאמין שכל הטררם הזה, כל הסרט המטורף שהאכילו אותנו במשך שנים ואז התחלנו לאכול בעצמנו, נגמר.
אז מחר אני אשב בכיתה הממוזגת, אפתור כמה תרגילים, ואצא ממנה כמו שנכנסתי, אבל בעצם, גם שונה.
השינויים האלו, שנראים לנו ענקיים כ"כ כמסיימי תיכון, הם בעצם רק עוד שעתיים-שלוש שעברו, ואנחנו נשארנו אנחנו, אבל משהו קטן בנו נכנס למין וורטקס ויצא שונה.
עם כל התלונות, הביקורת והטענות שיש לי כלפי מערכת החינוך בישראל, אני שמח לומר שבקרוב אוכל לקרוא לעצמי בוגר תיכון, ומצד שני כ"כ מוזר לי לקלוט את זה.
בקיצור- שיהיה הרבה בהצלחה לכל חבריי הנבחנים, וקחו את זה בקלות- אחרי הכל, זאת רק בגרות
לפני קצת יותר משעה סיימתי לראות עם חברי היקר איתן את הסרט החדש של אקס-מן. עקב היותנו חנונים ברמות מטרידות (אך מגניבים לא פחות!), התחלנו לנהל שיחה עמוקה ולוגית על איזה כוח על היינו בוחרים לעצמנו אם היינו יכולים (כאשר לכל בחירה התלוו שלל שיקולים הגיוניים ופרקטיים שהסבירו אותה).
אני אמרתי שהכוח שהייתי בוחר הוא כנראה שליטה באנרגיה. למה? כי זה נורא ורסטילי, רב-שימושי כזה. אפשר לעשות עם זה המון (כולל סוג של לעוף, אני מניח). חוץ מזה, יש לי הרגשה שהכעס המודחק שלי ישתלב אחלה עם כוח כזה P:
מכיוון שהשיחה נגמרה מוקדם מהצפוי, החלטתי להעביר את השאלה הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)
כינוי:
ydotan