שיר שמחזיר אותי לקיץ בין י' ליא'. שמעתי את הלהקה באובססיביות, כל יום כל היום.

אני זוכרת שיצאתי לטיול של התנועה ונהייתי חולה מזה שלא שמעתי אותם. באמת, חזרתי הביתה בסוף היום הראשון.

חוץ מזה שאני באמת לא מתאימה לכל הלך הרוח של הטיולים האלו.

עכשיו מתחיל הקיץ הרביעי מאז אותו הקיץ, אני נכנסת לקבע באמצע יולי.

זה פשוט מזעזע אותי, הרעיון שהייתי אמורה להשתחרר עוד 38 יום. 38 יום! יש יגידו- יצאת לקצונה, ידעת שזה מה שיקרה. ידעתי, נכון, והיו לי את השיקולים שלי ובסופו של דבר זה משתלם- אבל זה לא מוריד את אפקט הזעזוע. הייתי אמורה להשתחרר ואני נשארת ללפחות עוד שנה.

אומרים לי שמתאים לי קריירה צבאית. לאנשים אין מושג כמה לא מתאים לי קריירה צבאית. אולי המפקדים שלי יודעים כמה לא מתאים לי. אני הבן אדם הכי לא מערכתי בעולם. כ"כ קשה לקבל פקודות שזה פשוט זוועה.

כבר יצא לי להגיד "אז הסמג"ד אמר! מי הוא כבר?!" לדוגמא.

הנקודה בסופו של דבר, שהזמן עובר. פעם מה שעניין אותי זה מה דיימון אלברן חושב על נואל גלאגר. באמת עניין אותי. ועכשיו יש דברים אחרים על הראש, דברים שבאמת משנים חיים של אנשים, ואני לא צוחקת, יוצא לי להתעסק עם דברים מטורפים. ואני מרגישה שאני מתבגרת, שאני מתאימה את עצמי לסיטואציה ומתחילה לחשוב כמו בן אדם בוגר. אבל עדיין בפנים אני ילדה קטנה, ומעסיקים אותי אותם שטויות כמו שתמיד העסיקו אותי לפני כל מה שהולך איתי בזמן האחרון.