"אני קמה מעפר, אני שבה אל הכפר, כמו ילדה השבה אל ביתה.."

אני עוברת זמנים קשים. בזה אין ספק. הרגעתי למקומות ולמצבים שבחיים לא חשבתי שאני אהיה שם. 

אני עושה טעויות, חלקן שטויותיות. חלקן יותר רציניות וכבר מעידות על האופי שלי, שגיליתי שלא יודע לדחות סיפוקים. כמו שהשבתי לרועי ששלח לי עוד הודעה שאני אחכה בסבלנות- שאני לא מכירה את המונח. פשוט לא מכירה. יש דברים שעשיתי שעדיף לשמור ביני לבין עצמי.

כל דבר צריך להיות אצלי עכשיו. אני מגלה שמחכים, שעוצרים את היצר, לפעמים מקבלים יותר ממה שרצית בהתחלה.

שיש כזה דבר גורל, שאי אפשר לעצור אותו. אבל גם שאפשר לנסות להזיז אותו לפי רצונך ואם יהיה לך מזל- הוא יזוז.

אני עובדת הרבה עם גברים עכשיו. מוקפת כל הזמן בנגדים שמנים יותר ושמנים פחות, ברמות שונות של ערסיות. צחקו הרבה על העדינות שלי, לפחות החיצונית. ברגע שאני פותחת את הפה, הם נורא מופתעים.

למדתי לענות.

למדתי לסלוח לעצמי על טעויות. זה אני חושבת שהכי חשוב מבין השיעורים שלי לאחרונה. רועי אומר שאני קשה עם עצמי יותר מדי, שאני לא רואה מה אני עושה ואיך אני מצליחה. אני אומרת לו שהוא לא רואה איך אני נכשלת. הכל זה עניין של איך את מסתכלת, הוא אומר. 

יש משהו בזה. אני לא יכולה להצליח בהכל. אני יכולה רק לנסות כמה שאני יכולה, לתת הכי הרבה מעצמי. מעבר לזה, גורל.