ובכן, אני פה.

אני, פה, מסתכל על מה שעברתי, יודע שסופי קרב. מה יש כבר לעשות בכמה שעות האחרונות בחיים? ועוד בתנאים כאלה, לא הרבה, לא הרבה. להסתכל על מה שקרה, ולחשוב. בחטיבת הביינים, הממוצא שלי היה 96. השקעתי מאוד בלימודים, וההורים שלי היו מרוצים מאוד, וכך גם המורים. אבל ולדיר, הוא שינה את הכל. אתם מבינים, כשמקבלים ממוצא 96, אי אפשר להתעסק יותר מדי בדברים שהם לא לימודים. ישבתי הרבה בבית, לדמתי, שיננתי, וכן, בסוף הצלחתי. נכון שלא היו לי הרבה חברים, אבל צריך לדעת איפה למקד את ההשקעה שלך. "אתה רוצה ליהיות כמו כל הערסים?" שאלה אמא, "להם יש אולי הרבה חברים, אבל הם לא יצליחו בשום דבר בחיים שלהם". כשהייתי בתקופה הזאת, הכל נראה לי כלכך ברור. ואני, בן שנולד להורים שכאלה, איך לא אצליח? הרי לא ייתכן שאצא "ערס", או ש"לא אצליח בחיים", כמו שאמא אומרת. החופש הגיע, בסוף ט'. ההזהרה מהעליה לתיכון לא הפחידה אותי במיוחד, הרי אני תלמיד טוב, אוכל להתמודד עם הכל. אבל אז, פגשתי אותו. נו, את ולדיר. ולדיר, הוא ילד מאושר. הוא שמח תמיד, וחושב על הכל חיובי. ההורים שלו? אף פעם לא ראיתי אותם, ולא ממש היה נעים לי לשאול. ולדיר ידע המון דברים. לגבי כל נושא, הוא לימד אותי המון. לא היה לי מושג איך אפשר לדעת כלכך הרבה. יום אחד, כששאלתי אותו מאיפה הוא יודע, הוא רק צחקק ואמר "הרי אתה תלמיד טוב, איך אתה לא יודע?". ולדיר גר בשכונה זולה ועניה למדי. למען האמת, מאוחר יותר, התברר לי שהוא לא ממש גר שם, הוא לא בעל הדירה, אלא הוא התגנב למקום נטוש אחד, ושם התגורר. אחרי כמה שנים, סיימנו תיכון, וסיימנו צבא. אחרי צבא, כמובן, הלכתי ללמוד. מדעי המחשב, בטכניון. ולדיר? הוא לא למד, הוא עבד פה ושם בעבודות מזדמנות, ולא עשה הרבה כסף. לא יצאתי כמעט מהביית בתקופת הלימודים, רק מדי פעם נפגשתי איתו, עם ולדיר. הוא, לעומת זאת, לא היה בבית כמעט בכלל, הוא יצא כל יום למקום אחר, הכיר אנשים חדשים, חברים חדשים, ולמד כלמני דברים מעניינים. "תראה אותך, " אמר ולדיר, "אתה 'לומד' ואני יודע יותר ממך בכמעט כל תחום" כמובן שהתעצבנתי, "לפחות אני לא ערס" אמרתי. הוא הסתכל עלי במין מבט מיואש, צחק, והלך. לא דיברתי איתו מאז. "אני לא צריך אותו" חשבתי לעמצי, הרי אני מצליח בחיים הרבה יותר ממנו, מה הוא משיג בכל החברים האלה?

לאחר כמה זמן, הכרתי מישהי. היא הייתה נחמדה, נראית טוב, וקיבלה אחלה של ציונים. עם הכל, היא התחילה איתי, אז התחתנתי איתה. לא הייתי עם הרבה בנות בחיים, אז הלכתי על זה. הפסיכולוג שלי שאל אם אני אוהב אותה. האמת, עד היום אני לא ממש יודע לענות על זה. "טוב מאוד!" אמרה אמא, "אשתך תעבוד ותרוויח כסף כדי שלא תממן את הכל בעצמך, והיא משכילה מאוד! מה אתה צריך יותר מזה?". כמו שאמרתי קודם, התחתנו.

אחרי הלימודים, הקמתי חברת השקעות. גייסתי כסף מכל מני גורמים, והתעשרתי מאוד. עבדתי קשה מאוד, והגעתי למטרה. ולדיר, שמעתי מאנשים, נסע לטייל בכל מני מקומות בעולם. הוא לא נסע במטוס, כי לא היה לו כסף, אז הוא קנה קראוון די עלוב, והתחיל לסוע מארץ לארץ, להכיר אנשים, ולחוות הרפתקאות.

יום אחד, רבתי עם אישתי. משהו די טפשי, אבל התפתח ליותר ויותר. "שלא תתן לך תנאים!" אמר אבא, "יש לך כסף! יש לך השכלה! אתה אדם מכובד! אל תתן לאף אחד, אפילו לא אשתך, לתת לך תנאים!". אבא צדק, הרי התחתנתי איתה כדי שתיהיה פרטנר שלי בחיים, והיא הרוויחה כמעט וכלום, ואני, התעשרתי. ובכן, התגרשנו. אם הרגשתי רע בקשר לזה? עד היום אני לא ממש יכול לענות על זה.

קצת יותר מאוחר, כשהחברה שלי התחילה ממש לשגשג, ממש כשהרגשתי שאני שולט על המון אנשים, כשהיה לי הכל, אפילו את הטלוויזיה החדשה, 52 אינץ', ואפילו את האקס-בוקס החדש, כשאפילו שולחן ענקי בצורת סמל השלום, שהיה ממש מגיב, היה לי, דווקא אז, הכל קרס. חליתי בסרטן, סרטן העור. לרוע המזל, הכסף לא היה לצידי הפעם, והידיעו לי, שיש לי בדיוק שבוע לחיות. "לפחות הגשמת את המטרה שלך בחיים חמודי, אתה הצלחת!" אמרה אמא.

החלטתי שאני חייב לפגוש את ולדיר. נתתי המון כסף לאנשים בשביל להשיג את המספר של המקום שהיה בו, אני אפילו זוכר באיזה ארץ זה היה. הוא ענה. "שלום." אמרתי, "מה שלומך?". "מעולה, " אמר ולדיר, "איך אצלך, ילד מוצלח של אמא?". שתקתי. "אני מצטער.." אמרתי אחרי כמה זמן. "אל תצתער, " אמר ולדיר, "תסתכל על החיים שלך. תסתכל, לאן הגעת." הייתה שתיקה קצרה. "אתה אומר שאני אמות עם הצלחה, אז הכל בסדר?" הוא צחק. צחק צחוק שחצי באמת צוחק, אבל חצי מיואש. "איזה הצלחה?" אמר ולדיר, "איזה הצלחה? הצלחה של כסף? של לימודים? בשביל מה עשית את כל זה? עבדת כל החיים, בשביל להצליח, למרות שבעצם לא הגעת לשום מקום. נשארת מחוסר חברים מסכן, אשר כל החיים שלו עובד וסובל, ובשביל מה?". עוד פעם הייתה שתיקה. "הוצאתי ספר," אמר ולדיר, "ספר פילוסופיה כזה, מכל הדברים שלמדתי כל החיים. קוראים אותו בכל העולם, והכנסתי הרבה כסף בגללו, אבל יותר חשוב, החלפתי הרבה חוויות בגללו. מהכסף, קניתי לעצמי קראוון עלוב, דלק, ואוכל. חוץ מזה, תרמתי הכל לחולי סרטן, סרטן העור." ניתקתי את הטלפון. כעסתי על ולדיר, כעסתי עליו כלכך, אבל ידעתי שהוא צודק. ישבתי לי על הספה, שעלתה לי כמעט מיליון דולר, ישבתי וחשבתי. מי הצליח יותר בחיים, אני, או הוא? בשארית הזמן שעוד נשאר לי ליחיות, לקחתי דף, ורשמתי, את זה. טוב, אני עדיין רושם, אבל כשתראו את מה שכתבתי, אני מניח שתסתכלו על זה כעל עבר. הצלחתי בחיים. הצלחתי, בליהיות נורמאלי.

ובכן, הוא שם את הדף בצד, נשען על הספה וחיכה למותו. כמה דקות אחרי, שלף את הפלאפון החדש והנוצץ שלו ושלח הודעה לאימו. "נכשלתי, אמא. נכשלתי."

עד היום אימו לא מבינה למה התכוון בהודעה, אבל האמת, זה לא הדאיג אותה במיוחד. עם כל הכסף שלו, הם קברו אותו בקבר נוצץ וגדול באמצע גן מלכותי שאסור לאף אחד להכנס עליו. כששאלה את אביו מה הוא חושב שניסה להגיד בהודעה, הוא רק ענה "עזבי את ההודעה, כל אחד משתגע קצת לפני מותו. יותר מזה, אם מישהו משתגע לפני מותו, סימן שהוא באמת באמת הצליח, כנראה ההצלחה עלתה לו לראש. איזה ילד טוב היה." אימו חשבה קצת ואמרה "אתה צודק. הרי איזה סיבה יש לילד טוב שכזה לא לשמוח ממה שעבר בחיו?".

ועכשיו, כשאני מביט בהכל מלמעלה, אני חושב הרבה על מה שקרה. חבר שלי, מפה, מלמעלה, שאל אותי למה התכוונתי בהודעה. שתקתי קצת, חשבתי קצת, ובסוף אמרתי "אתה יודע.. עד היום, אני לא ממש יכול לענות על זה."

מבוך.

מבוך שאין לך מושג מה יהיה בסוף, אבל אתה ממשיך ללכת.

מבוך שאתה יודע שבסופו יקרה משהו טוב, אבל אתה רוצה לסגת.

מבוך שלא משנה איך תשחק את המשחק, אתה תרמה.

מבוך שכולו מעצבן, אבל אתה מנסה ומנסה.

מבוך, שכולם אומרים לך לגמור אותו, תנסה, יהיה טוב.

אבל בסופו של דבר, אני מתחיל לתהות. מתי יהיה הסוף?

אתם יודעים, חשבתי על זה הרבה,

אחד הדברים שהורסים את העולם, הם אי-ישירות.

אנחנו חיים בחברה, שלא נהוג להגיד, אף פעם, את מה שאתה באמת חושב. נגיד שיש לי תחתונים ממש ממש נוחות, אבל באמת, הכי נוחות שלבשתם בחיים שלכם. גם אני אני יוכל להוכיח בכל דרך, שהן התחתונים הנוחות בעולם, אני לא יוכל לבוא לחנות פלאפל ולבקש ממנו לקבל מנה פלאפל בעד התחתונים, גם אם אני יוצא המופסד פה.

אבל זה לא כלכך קשור לחיים, בואו ניקח דוגמא, שכולכם, כןכן, כולכם, מכירים. סקס. סקס זה גס.

אבל ברצינות, אני לא מדבר עכשיו על אם סקס זה חשוב או לא חשוב או בלה בלה בלה, אבל כולכם מסכימים איתי שיש כאלה שרוצים אותו.

(אני חוזר, אתם מוזמנים להגיד שהם שטחיים ומפגרים ואולי אני גם אסכים איתכם, אבל זאת לא הפואנטה).

עכשיו, אם בן שרוצה סקס היה בא לבת שרוצה סקס והוא היה אומר לה "שלום, בא לך סקס?" היא תתן לו כאפה, ותתבע אותו על הטרדה מינית.

למה? ככה.

אם היינו יכולים לדבר ביישירות, החיים היו הרבה יותר קלים, בהרבה מובנים. אפילו בבצפר.

מבריזים מבצפר יום אחד. קורה, לפעמים באמת לא בא לבוא. עכשיו, יום אחרי נכנסים לכיתה והמורה שואלת "איפה היית?". עכשיו, המורה יודעת שהברזת, תכלס.

אתה יודע שהברזת, תכלס. אבל! לא. אתה תלך ותגיד "אמא שלי טיפסה על עץ והיינו צריכים לקרוא למכבי אש להוריד אותה", או תירוץ אידיוטי אחר. ואז היא באה, לא משנה איזה תירוץ היה לך, ומנסה להכשיל אותך!!@#@! "באמת1?!?!??!" אומרת לה המורה בשמחה, "ולמה זה לקח כלכך הרבה זמןן?!", ואתה, שיודע שאתה משקר, אומר איזה משהו אידיוטי כדי שתסתום את הפה. "כי לפני אמא שלי המכבי אש הורידו את אבי ביטר מעץ, אז הם היו חייבים ליסוע 2 קמ"ש." ורק הרבה אחרי וויכוחים חסרי כל פואנטה, היא אומרת "טובבב בסדר!".

אם היינו באים לבצפר ואומרים "תשמעי, הברזתי, תורידי פעם אחת וזהו" ויושב, החיים היו הרבה יותר קלים.

ילדה באה אליך, עם בגד ממש, אבל ממש דוחה, שכשאתה מסתכל עלי בא לך להקיא לה בפרצוף, והיא באה, דווקא אליך, ושואלת "נכון זה יפה עלי?". ואתה, מתוך נימוס ולא רוצה לפגוע, אומר "אהמ.. זה בסדר." והיא אולי קצת מתאכזבת, ומבינה את הרמז, אבל, לפעמים יש את האלה שלא מבינות. "מה?!? לא נכון נו תגיד את האמת, נכון זה יפה?!" ואתה, עומד מולה, ואין לך באמת מה להגיד. "אהמ, כן, זה אחלה". אבל, לא. "נו דייי!!! תגיד לי מה אתה באמת חושב!!!", וככה זה נמשך עד שאתה מתחמק, או אם יש את הילד הממש חרא שאומר "בסדר! קיבינימאט, זה נראה כמו זין של שור, מרוצה?!" והולך בזעם.

אתם יודעים, כשאני הולך עם בגד שאני חושב שממש יפה, ורוצה לראות באמת מה חושבים עליו, ואני שואל את החברים שלי, והם אומרים לי "זה נראה כמו זין, פאק, אל תלבש את זה בחיים שלך", אני לא נפגע, אני דווקא מרוצה, כי בשביל מה שאלתי אם אני לא רוצה לדעת?

עם הכל,

אין באמת מה לעשות, כמובן שלא תגיד לילדה שהבגד שלה מכוער, או שלא תגיד למורה שהברזת כי אתה שונא את בצפר, וכמובן שלא תגיד לילדה "תני לי מין!" (אהמ... נו... בדרך כלל), ואין באמת תשובה למה.

העולם שלנו דפוק חברים,

יש רק דבר אחד שאפשר לעשות בשביל לתקן אותו,

וזה,

להשמיד את הבאפלו. ואת התבלין פיצה. איכס.

אעעעעעע חפירת יתר!

נתראה אנשים,

תמיד תזכרו שאני אוהב אותכם. את חלקכם.

טוב נו, אני שונא את כולכם. באמת שכן.

אני שונא, את כל מי שקורא בבלוג שלי, כל מי שנכנס לפה פשוט הומו מפגר.

אבל אני בכל זאת טיפה אוהב אותכם.

נדבר וכאלה,

~הולדר ^.-