כל השבוע מחכים לו, רק רוצים שסופסוף הוא יגיע. בלימודים? יום קצר, והמורים מוותרים לכבוד השבת. יש ארוחה גדולה בבית, לפעמים אפילו אצל סבתא. האווירה מצויינת, מרגישים את החושך יורד לו לאט, ואת החיוך על הפנים של כולם, שהנה, הנה יום שישי הגיע. מגיע הערב, כבר מתכוננים ליציאה, עם חברים, לפעמים הסוג הזה ולפעמים הסוג ההוא, לפעמים, אפילו שניהם. עם החברים, כמו תמיד, מצחיק ברמות שאי אפשר להסביר. עם  כל השטויות והבדיחות, שדי צפויות מראש, עם כל היציאות, ופשוט יושבים, וצוחקים. צוחקים צחוק גדול כלכך, שאין הרבה הזדמנויות לתפוס אחד כזה. אחרי כמה זמן, הולכים לאיזה מקום, קונים איזה קולה איכותית בזכותית, לפעמים אפילו בקבוק שמחה, הולכים הצידה, יושבים, ושותים בכיף. יושבים לנו בטיילת, בעיגול שלנו, או ב"שמינמין סקוור", ושותים את הקולה המשובחת. לפעמים, החברים אפילו מביאים את נסטיה, למרות שאני נמנע מלהתקרב. בעיקר נ' (לא נעים לנקוב בשמות בלי לשאול), נ' המארגן הראשי, רואים שהוא מבין. יושבים, צוחקים עוד, אבל הפעם זה כבר פחות חזק מקודם. מתענגים על המשקה הצונן והקר, על כל שלוק חלק שנכנס לגרון, ובזמן הזה, נמרחים על איזה ספסל, יושבים בנחת, מסתכלים על הנוף, ומדברים על החיים. החיים... בקשר למה? בקשר להכל. יושבים, מספרים על החוויות שלנו, על הדברים החדשים, על הבצפר, על בנות, על פילוסופיה, ואפילו סתם, על מוזיקה או משהו. ברגע הזה, כולם נורא עייפים מצד אחד, אבל נורא נינוחים מצד שני. מצד אחד, כבר מאוחר, וצריך לחזור הביתה בקרוב, מצד שני, יושבים, מסתכלים על הנוף, ולאף אחד לא באמת איכפת. הם כולם מדברים, באמת מקשיבים, באמת מגיבים, חברים טובים. ולפעמים, אני שקוע בנוף. מסתכל על העיר מלמטה, רואה את האנשים הולכים, וצוחקים, ומדברים, בערך כמו שאנחנו עושים. רואה אותם עוסקים בדברים שהם עוסקים, ומדברים על הדברים שלהם. אני יושב, וחושב. חושב על כל הדברים שעברתי, בפרק זמן כלכך קצר. כל המחשבות שעברו לי בראש, כל האידאולוגיות שלי והאמונות שלי, קיבלו תפיסה שונה לגמרי. ואני יושב וחושב על כמה שהכל מסובך, ועד כמה שהכל כלכך הרבה יותר ממה שנראה לעין. כלכך הרבה. כלכך הרבה, שקשה להסביר במילים. כמו לדמיין חדר לבן לגמרי, שאין לו סוף, ולספור כמה צעדים לוקח לחצות אותו. אנחנו מתחילים לזוז הביתה, בדרך, גם מדברים, אבל יותר עמוק. וככה, לאט לאט, מתקדמים הביתה, והנושאים, חודרים עמוק יותר, מעניינים יותר, כואבים יותר, והכל ניהיה עצום. בסוף נפרדים, ואני הולך את הרחוב שלי לבד. אני נכנס הביתה, שוכב במיטה, מסתכל על התקרה. אני רק מסתכל וחושב על הכל. חושב, וחושב.. ומצטער שאני חושב כלכך הרבה, אם רק הייתי יכול לזרוק את המחשבה שלי לרגע. ואני עוצם עיניים, ומדמיין, את כל מה שאני רוצה לדמיין, את כל הסיטואציות, לכל דבר. בכלל, רוב החלומות שלי הם סיטואציות. ואני חושב, בין היתר, גם על הדברים שעליהם דיברנו. ואני רואה אותו. והוא שואל אותי "תגיד, מה יש לך אתה?" ואני לא מבין מה הוא רוצה. "למה אתה מתכוון?" שאלתי בנימוס. "אתה חושב, וחושב. תפסיק לחשוב! תפעל!", הוא אמר.

הוא אמר והלך.

הוא אמר וצדק.

יש כלכך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב פה ואני לא יכול.

זה משגע אותי.

חשבתי על בלוג פרטי, אבל נע.

אני כבר אחשוב על משהו.

השיר הזה,

החתיכת בן זונה מאניאק,

השיר החרא הזה,

פועל.

ומשום מה,

דווקא בכיוון ההפוך,

הוא.. מראה לי מזה.

למה?

לילה טוב אנשים,

בהצלחה במבחן במת' (למי שיש).

~הולדר.

נ.ב.

בקרוב פוסט על תיאורית To Die.