חחח.

אני אשכרה יושב וצוחק. פה, ברחוב, באמצע הגשם מתחת לאיזו סככה שבכלל לא שלי. אני לבוש בבגדים שמצאתי בבנין של איזה תרומות לנזקקים, אני אפילו חושב שהם לא ידעו שלקחתי. לא התקלחתי, וואו, אני כבר לא יכול לספור את הימים, ואם אתקלח פה, בגשם בלי שאף אחד יראה, אני עלול להצטנן, גם ככה המצב הבריאותי שלי לא בשיאו. ומה נשאר לי לעשות? לשבת פה ולכתוב איזה סיפור משעמם על כמה דפים ומפיות שמצאתי, עם עפרון חצי שבור.

האמת שבחיים לא כתבתי יומן, זה היומן הראשון שלי. תמיד תהיתי איך זה הולך. מה, פשוט כותבים על דף? בלי שאף אחד ייראה? בלי שאף אחד יגיב? זה ממש מוזר, כמו לדבר לקיר. למרות שבאמת אין הבדל. אבל גם אם מישהו באמת ירצה לדבר לקיר כי יהנה מזה, הנורמה תתנגד. כמה מוזר. כמה מוזר שאנחנו חיים על חוקים שאף אחד לא באמת יודע למה הם פה. חלקם אולי טובים, חלקם לא, אבל מה באמת גורם להסכמה ההדדית הזאת בין כל תושבי כדור הארץ שאסור לדבר לקיר ומותר לכתוב יומן? כמה מוזר, כמה מוזר.

ובכן יומני היקר, בגלל שזאת הפעם הראשונה שאני כותב לך, הרשה לי להציג את עצמי. מאיפה אני? פה, הסביבה. בן 68 כרגע, מוזר לחשוב על כמה מבוגר אני, ולמרות זאת יושב פה באמצע שום מקום, הומלס אם תרצה. היה לי הכל יומני היקר, היה לי הכל. היה לי כסף, הייתה לי אישה, כמה אהבתי אותה, ואולי אני עדיין אוהב, אני לא יודע. היו לי חברים טובים, היו לי קשרים בכל העיר, אפילו בלי כסף תוך שיחת טלפון אחת הייתי יכול להשיג מטוס פרטי מקצה אחד של אירופה, לקצה השני. יש לי דוקטורת בביולוגיה, אפילו הרצאתי כמה פעמים. אבל הכל יומני היקר, הכל אבד.

ובכן, איך הכל עבד אתה שואל? זה סיפור יפה. סיפור קצת עצוב האמת, וקצת מצחיק. סיפור כזה. אני, הרי בעל הקשרים, הכסף, ההשכלה, הרגשתי בראש העניינים. הייתי הולך לי עם אשתי היפה, יותר יפה מכל אישה שאי פעם תדמיין, הלכתי איתה ברחובות, תוך כדי שאני לבוש בבגדים, שכל אחד מהם עולה 500 דולר, עם אוטו יפה, וכשמישהו היה שואל שאלה, תמיד הייתי יודע. ככה, איך לא יומני, הרגשתי כמעט מלך העולם.

יום אחד, הלכתי לי בחוץ לטיול, לשאוף אוויר צח. תוך כדי, ראיתי ילד קטן, בערך בן 10, משחק לו עם מקל. זה נראה לי מאוד מוזר. ילד קטן, לבדו בגן משחקים, באמצע הצהריים, פשוט יושב, ומשחק במקל. שלא תגידו הוא היה בן 5, הוא היה בגיל 10, כיתה ו' אולי, כבר לא ילד קטן וחסר מחשבה. ובכן, ישבתי לי על ספסל, עישנתי סיגר שמן, וצפיתי בו. הוא שיחת במקל, התעמק בו, דיבר איתו, צחק ממנו, ונהנה כמו שלא ראיתי אף אחד נהנה בחיים שלי. לא יכולתי להתאפק, קמתי ואמרתי "סלח לי ילד, אבל מה אתה עושה?" הילד קם, הסתכל עלי במבט מוזר ואמר בקול בטוח "שמע, אחי, קול מתנשא זה לא מה שיגרום לי לחבב אותך. אני, כמו שאתה רואה, יושב ומשחק במקל." התאפקתי שלא לתת לו כאפה, כאפה חזקה שתלמד אותו שהוא לא יכול לדבר אלי ככה. פושטק שכזה, מי הוא חושב שהוא? "ובכן," אמרתי "תהנה עם החבר הדמיני שלך. פסיכי". אמרתי, והלכתי הביתה.

למחורת, לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל הילד הזה. אולי הוא שמר על המקל כלכך, בגלל שהיה בו בכל זאת משהו שלא ראיתי. אולי המקל הוא לא רגיל בכלל, אולי יש בו איזה משהו טכנולוגי כזה שהופך אותו למשהו.. מהנה. אולי גם התנפל עלי ככה, ועשה את עצמו פושטק, רק בשביל שאני ארחם עליו כי במקל חשיבות רבה? ראיתי את זה כהזדמנות פז להשיג משהו חדש. בטיול הצהריים שלי, הלכתי לאותו מקום, והנה, אותו ילד משחק עם אותו מקל. הוא נהנה, כלכך נהנה. נהנה הרבה יותר ממני ברגע שבו סיימתי בצפר, נהנה יותר מהפעם מהרגע שדרכתי על הכוס בחתונה שלי, נהנה יותר מהנשיקה הראשונה שלי שבאה מאהבה, נהנה יותר מכשהתקבלתי למנכ"ל החברה הענקית שבה אני עובד. הוא כלכך נהנה, היה לו אושר בעיניים, דמעות, והוא היה מאושר, כמו שלא הייתי בחיים.

קמתי, ניגשתי אליו, ואמרתי "ילד.. תשמע, יש לי הצאה. אולי אני אתן לך כסף בשביל המקל שיש לך ביד?" הילד הסתכל עלי במבט מוזר מאוד ואמר "אדוני, זה המקל שלי, כיף לי לשחק איתו. אני מצטער, אבל אני לא אמכור לך אותו." עמדתי לידו, פשוט מופתע כמו שלא הייתי בחיים. "בסדר ילד, אתן לך משחק ווידאו חדש, אקנה לך פלאפון, לא חסר לי כסף, רק בבקשה תתן לי את המקל!" הילד לא הסכים. "שמע, אחי," אמר, "המקל הוא יותר מסתם מקל, זה כל מה שאני יכול להגיד לך."

יום למחורת, לקחתי יום חופש מהעבודה. לא יכלתי לישון. בבוקר קמתי, וחשבתי לעצמי שבסוף, היילד עוד יישבר. הסתובבתי בעיר, וקניתי כל מה שילד רוצה. קניתי ממתקים שיספיקו לשנה, קניתי משחקי מחשב, משחקי ווידאו, פלייסטיישן, פלאפון, ואפילו מאקבוק, כל דבר שילד רוצה בחיים. בצהריים, באתי עליו, והצאתי לו את כל השלל, רק בשביל המקל. "מצטער אדוני, כבר אמרתי לך, אני לא נותן את המקל הזה, הוא חשוב לי יותר ממשחקים". עמדתי שם המום, וחזרתי הביתה. ביום למחורת, ביררתי איפה הוא גר, באיזה כיתה הוא לומד, ואפילו שילמתי לחברים שלו כדי שיגלו לי את מי הוא הכי אוהב מהשכבה, היו לי הרבה קשרים. לילדה הזאת, שאהב, נתתי את כל המשחקים כדי שתעשה את עצמה אוהבת אותו ותגרום לו לתת לה את המקל כדי שתביא אותו לי. בצהריים, כשהשקפתי עליהם מרחוק, ראיתי שלא נתן גם לילדה את המקל.

בלילה, שכבתי במיטה, לא יכלתי לישון. אשתי שאלה אותי מה קורה, ואמרתי לה שמשהו מטריד אותי. לא יכולתי לספר לה שמקל הוא הדבר שמטריד אותי, היא הייתה חושבת שאני מטורף. אבל היא הרגישה שמשהו לא בסדר. "אתמול הגיע מכתב מהבנק" אמרה, "ההוצאות שלנו גדלו מאוד, וראיתי שמה שקרה איתם זה משחקי ווידאו, ודברים דומים. מה קורה?". שמעתי אותה. שתקתי, וגם היא שתקה. אחרי כמה זמן, אולי 10 דק', אולי שעה, אני לא יודע כמה זמן עבר, אפילו לא ידעתי אם היא ישנה, לחשתי לה "לילה טוב" באוזן, "את יודעת שאני אוהב אותך".

ויומני היקר, מי מכולם יודע, שהרי נשים, רוצות לדעת הכל. ואני, כמובן, לא סיפרתי לה. אחרי כמה ימים, רבנו מאוד. היא עזבה את הבית, ומאז לא ראיתי אותה, עד היום. איך הסתיים הסיפור? השקפתי על הילד הזה כל יום ויום, עד שגם פיתרו אותי מהעבודה. אחרי כמה זמן, שראיתי את הילד כאשר בכל יום צפיתי בו ולא אמר מילה, ניגשתי אליו, ואמרתי, הפעם הקול מתחנן למדי, "ילד, אתן לך הכל." הוא הסתכל עלי במבט מרחם. "אתן לך את הבית שלי, אתן לך את הכסף שלי, ואת כל השלל שלי. רק בבקשה ממך, תן לי את המקל." הילד חשב קצת, בכל זאת דובר בהרבה כסף. "בסדר." אמר. "נפגש פה, מחר, באותה שעה, אני אביא את ההורים שלי." חיבקתי אותו, אמרתי תודה, עם דמעות בעיניים, ורצתי הביתה בשמחה.

לא רק שלא יכולתי לישון, כלכך חיכיתי למחר! ישבתי ופשוט הייתי שמח יותר ויותר מכל שניה שעברה. חישבתי כמה שניות עלי לחכות, ספרתי את הזמן, ורק חשבתי על מה שהולך ליהיות מחר. בצהרים, חיכיתי שם בערך 3 שעות לפני הזמן, ובסוף הם הגיעו. ההורים שלו, עם פרצוף די לא מאמין, אבל שמח. הילד, עם פרצוף מוזר כזה, אי אפשר להסביר אותו כלכך. ואני? מתרגש כמו שלא התרגשתי מעולם. דיברתי קצת עם ההורים שלו, חתמתי על כמה דברים, ומסרתי להם את כל הרכוש שלי. אחרי כמה זמן, הילד מסר לי את המקל שלו. אחזתי אותו, הרגשתי אותו, סוף סוף.

רצתי בוכה משמחה למעבדה, למרות שלא היה לי כסף, הכרתי שם מישהו, קשרים. הם חקרו את המקל, וגילו שאין בו שום דבר, הוא סתם מקל ישן. צרחתי על המנהל של המקום, "אם היה לי כסף עכשיו, הייתי פאקינג טובע אותך!". רצתי ככה ממעבדה למעבדה, וכולן, מסרו לי את אותה הודעה - המקל רגיל. ישבתי לי על הספסל, בדיוק אותו ספסל שבו צפיתי על הילד. סתם מקל, מקל יבש וישן, חסר משמעות. בכיתי שם כל הלילה, על כל מה שעיבדתי. ככה עד מחורת בצהריים, שניגש לשם הילד. "היי, אחי, מה קרה לך?" הסתכלתי עליו בפרצוף חצי כועס וחצי עצוב. "המקל שלך, הוא מזוייף!" אמרתי בקול חצי בוכה. "מזוייף?" אמר הילד, "על מה אתה מדבר? הוא מקל, מה חשבת שזה?" אמר. "לא יודע," אמרתי, "כלכך נהנית ממנו, שחשבתי שיש בו משהו מיוחד". הילד צחקק קצת, ואמר "תראה, המקל הזה, עד כמה שזה נשמע לך הזוי, היה כמו חבר שלי. מין.. דובי כזה, כמו אחד שהולכים לישון איתו? כזה. אין בו משהו מיוחד, הוא גם לא חיי, ולא באמת קיים עם נשמה, אבל אני, סתם התייחסתי עליו כאל חבר שלי." הסתכלתי עליו, במבט כזה.. הושטתי לו את המקל. "בבקשה ילד, אני הרי במילא לא צריך אותו". הוא הסתכל עלי, שוב במבט מוזר. אני רק חייכתי בין כל הדמעות, והלכתי משם.

עכשיו אני פה יומני היקר. עכשיו אני מבין, שהילד הזה, בניגוד אלי, היה עם ראש פתוח. הוא יכל לראות דברים, שאני לא יכולתי לראות. הוא נהנה כלכך, רק ממקל, לעומתי, שנהניתי רק מדברים כלכך חומריים. ילדים. ילדים זה דבר שלפעמים יראו לך טפשים כלכך בגלל שלא מתנהגים כמונו, המבוגרים. נראים לך כלכך לא מתורבתים, כלכך לא נורמאלים, למרות שאם אתה מסתכל וחושב עמוק רק לרגע, תראה, שאנחנו הטפשים פה. אנחנו האלה, שחיים לפי החוקים והנורמנות האלה, שאף אחד לא יודע באמת למה הם פה. ואם אנו סובלים כלכך, למה לא ללכת נגד? ואם אנחנו, במקום לכתוב יומן, רוצים לדבר לקיר, למה לא?

עכשיו אני יושב פה בקור יומני היקר, עם מצב בריאותי גרוע, בלי כסף, בלי בית, ובלי אישתי, שלמרות שהייתה כלכך יפה, זה לא כל מה שמצאתי בה. היא בזה יותר. ואפילו אותה, אפילו אותה איבדתי, למרות שנשבענו אחד לשני לעולמי עד. אפיל אותה, שאהבתי כלכך, ואולי עדיין אוהב, אני לא יודע.

****** הסיפור נכתב בהשראת פרק ב"בוב-ספוג", אולי חלקכם ראיתם, שלבוב ספוג יש דף נייר וסקווידוויד רוצה אותה כלכך למרות שבסוף היא לא שווה כלום.

אני סתם אידיוט שמתפלסף על כל דבר. (:

למרות שהאמת, בוב-ספוג אחד התוכניות הפילוסופיות ביותר שאני מכיר.

אני חושב שאפסיק את הפוסט פה, כי יש דברים שפשוט לא נועדו לבלוג, למרות שיש לי המון לספר.

חבל שיש כלכך הרבה שאני לא יכול להגיד פה.

יום טוב אנשים,

מקווה שאהבתם את הסיפור. (:

~הולדר. ^.-

נ.ב.

הנה, רק לכבוד דנה שאני כלכך אוהב סידרתי הכל בפסקות (:

<3