שלום לכם בני,

למה בני? כי זיינתי את אמא שלכם.

XD

אוי, השטחיות. אני עדיין בתיאוריה שהדברים הכי מפגרים וילדותיים ושטחיים, בסוף הם הכי מצחיקים.

ההומור האידיוט שלי, לכו תבינו P:

בכל מקרה, שלום לכולכם אנשים.

החיים הולכים נחמד בזמן האחרון, כמו שאולי אמרתי פה פעם, בעיות שהיו לי פעם כבר לא מעניינות אותי בכלל, אבל עם זאת, צצו להן בעיות חדשות.

כמו כל דבר, בעיה, גם נמאסת לפעמים. אז אין ברירה, מתגברים, ולא שאני כלכך מסכן, להפך, אני אוהב את אני של היום, למרות שאולי בגדול אני פחות "מאושר".

סך הכל, הכל בןזונה עכשיו.

אני מבין כל יום יותר ויותר דברים על עצמי,

למרות שזה מוזר, כרגע, אין לי מושג מה אני באמת חושב על דברים.

האידאולוגיה שלי לא כלכך קיימת.. פאק, פעם זה לא היה ככה. xD

אבל די לחפור!

היום בפוסט אני אדבר קצת על רבין, יום רבין, וכו',

יהיה סיפור כזה כמו שאתם כבר בטח רגילים (כשאני אומר בסיפור "אני", אני לא באמת מתכוון אלי, זאת דרך לספר סיפור),

תיהיה המלצה על להקה,

ויהיה מין. סתם, נראה לכם? מין זה גס.

ובכן, בואו נתחיל!!!

(להתחיל. להתחיל זה ההפך מלגמור. לגמור זה גס. בגלל זה, אמא החריכה אותי לערוך את הפוסט ולהצטער על היותי בוטה.

סליחה.)

אוקי, רבין.

רבין, כידוע לכם אני מניח, היה ראש ממשלה, שמאלני למדי, אשר נרצח רצח פוליטי.

היום, אין לי שום כוונה לדבר על רבין עצמו, זאת אומרת, על מה שעשה - האם צודק, או טועה.

אני רוצה לדבר על ה"יום רבין".

עכשיו, תראו, לדעתי "ימי עצב" שכאלה, זה כן דבר חשוב. כמו לדוגמא, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, אבל יום רבין הוא שונה.

ביום רבין, עשו יום, לזכר מוות של איש אחד בלבד, שניהיה יום חשוב שאי אפשר להתעלם ממנו.

עכשיו תגידו לי שזה רק יום, וגם על ג'ון לנון יש יום. אבל אתם יודעים שזה לא אותו דבר, ביום הזכרון לג'ון לנון לא אומרים לכם לבוא בחולצה לבנה לבצפר ועושים לכם פעילויות וככה וככה. עכשיו, אני לא מתנגד ליום הזכרון לרבין, אני מכבד את היום, בלי קשר בכלל לאם אני מסכים איתו. תראו, אני יודע שרצח רבין היה רצח פוליטי, הראשון בישראל אני חושב, אני יודע שבמיוחד בדמוקרטיה רצח ראש ממשלה הוא לא בסדר, והרבה יותר מזה.

אבל תראו, הרי, ביום רבין יש עבודה ויש הכל, הפעילויות האמיתיות הן בבצפר, בתנועות הנוער, ויש גם את עצרת רבין, אבל אני לא מחשיב את זה כי זה לא חובה.

עכשיו, מי יותר חשוב, ג'ון לנון או רבין? אני לא יודע, ואני גם לא עומד להשוות פה עכשיו, אבל למה דווקא לרביו יש כלכך הרבה פעילויות חובה שאין לאף אדם יחיד אחר? ובכן, בצפר. בצפר נועד, בין השאר, "להוביל אותנו לערכים", ומשרד החינוך חושבים שזה ערך חשוב. להגיד את זה ככה, במילים כלכך יפות ונעימות, זה נחמד, אבל תנו לי להסביר לכם למה הם מתכוונים.

השאיפה הרשמית של ישראל קיום, היא סוציאל-דמוקרטיה שמאלנית. משרד החינוך, שהוא חלק מה"מדינה", אחראי להוביל אותנו, הדור הצעיר והאידיוט, לערכים שהמדינה בוחרת. או במילים אחרות, לשתוף לנו את המוח כדי שניהיה רובוטים של מה שמצפים מאיתנו. האם באמת איכפת ל"מדינה" מרבין או ממה שהוא עשה? האם ביבי נתניהו הימני הקאפיטליסת לא ילך לעצרת רבין? הוא כן ילך. למה? ככה.

אני שוב אומר, אני לא מדבר פה על מה שרבין עשה, אם זה בסדר או לא, וככה וככה, אני מדבר פה על זה שעושים יום שמודגש בערך כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל, רק שהיום הזה לבן אדם יחיד, ומה המטרה בכל הסיפור הזה?

רוצים לקרוא לזה ערכים? לכו על זה. רוצים לקרוא לזה חינוך? לכו על זה. אני קורא לזה שטיפת מוח.

תחשבו על זה, זה ממש גאוני. עכשיו, מי יעז להגיד שהוא לא מסכים עם רבין? השמאל של רבין, הסוציאליזם שלו, שתמיד מדגישים בטקסים, ניהיו נורמה.

ואני שוב אומר,

אני מכבד את יום רבין, אני כמובן שנגד רצח פוליטי, ובכלל לא איכפת לי כרגע מה הוא אמר או עשה,

אני רק מראה לכם איך שבכל הזדמנות מנסים לשתוף לנו את המוח בנורמות.

המלצה על להקה, אוקי.

בכיתה ז' שמעתי את הלהקה בלינק (Blink182), ואהבתי אותם מאוד.

עכשיו, הורדתי מחדש את השירים שלהם.

לא רק שהם מזכירים לי את כיתה ז', שהייתה אחת התקופות הטובות בחיים שלי,

הם גם לא מעניינים מוזיקאלית, והם גם לא הכי מצחיקים.

אבל כששומעים את השירים שלהם, כמעט בכל שיר, (אצלי לפחות), יש איזה משפט שפשוט מתאים בדיוק לחיים שלי.

משפט שאם זה היה אפשרי, הייתי בטוח שהוא נכתב עלי. זה די מדהים.

אני ממליץ מאוד, ואני חושב שכל אחד יכול לאהוב. (אפילו אלמוג אוהב XD [הוא חובב מזרחית]).

ישבתי שם.

לא ידעתי בדיוק מה יש בינינו, וגם היא לא ידעה, אבל היה ברור שיש. קבענו להפגש שם, המקום אולי הכי רומנטי בעיר. הגעתי מוקדם יותר, בערך בחצי שעה, למרות שידעתי שהיא תאחר, בנות חושבות שזה גורם להן ליהיות יותר שוות. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה המשחק. אני התקלחתי לפני שבאתי, שמתי דורדוראנט, כדי לבוא לשם במיטבי. לא ידעתי באמת מה להגיד, לא תכננתי כלום, לזרום נשמע לי רעיון די טוב. בכל זאת, לא כל דבר צריך לתכנן. האמת היא, שאפילו לא ידעתי למה אנחנו יוצאים לבית כפה מלוקק כזה, לדייט כזה, משהו מוזר. ואני יושב שם, כמו עוד כמה גברים, שיושבים, מציצים בשעון כל כמה דקות, ורק מחכים לבת הזוג שתגיע. לכולם יש על הפרצוף כזאת הבעה שמצד אחד הם כבר רוצים שתגיע, אבל מצד שני, כמעט רוצים פשוט לקום וללכת. ורק אני, כמו אידיוט, יודע שהקדמתי בחצי שעה, אז אין טעם להסתכל בשעון.

באה המלצרית, שאלה אותי מה אני רוצה להזמין. לקחתי תפריט, סתם בשביל להעביר את הזמן. הסתכלתי על המנות, חשבתי מה היא תרצה לקחת. מצד אחד, היא לא תרצה לקחת משהו יקר מדי, כי היא יודעת שאני אשלם, ומצד שני, היא תרצה משהו טעים אבל דל קלוריות, ומעוד צד, היא לא תרצה משהו כבד מדי. בנים לא אוהבים שבנות בולסות לידם. למרות שלי אישית, זה לא ממש איכפת. האמת היא, יותר ממה שלבנים זה איכפת, לבנות איכפת לא להיראות ככה. האמת, אני לא יודע מה בנים ובנות רוצים, אבל אני יודע מה אני רוצה, והאמת, זה לא משהו שקרוב למה שהולך פה.

אני? אני רוצה משהו די בסיסי. אני רוצה שההיא, שעומדת לבוא, תאהב אותי. אני אפילו לא יודע אם אני אוהב אותה, אבל להרגיש שמישהי אוהבת אותך, זה כיף כלכך, וזה לא קרה לי כבר הרבה זמן. ברור שגם כיף לאהוב, זה בא בייחד. האמת? אולי בכלל יותר כיף לאהוב מאשר שאוהבים אותך. אבל היא? אני לא יודע אם אהבתי אותה. קשר, זה דבר שקשה לבנות. אבל אני מוכן לעבוד, כי אני רוצה אחד. ולא סתם אחד, קשר חזק, שיהיה הרבה זמן, שיחזיק. כרגע, הכל תלוי בצד השני.

כבר עברה שעה של מחשבות, חצי שעה אחרי הזמן שקבענו. היא הייתה אמורה להגיע בכל רגע, בדרך כלל בנות לא רוצות לאחר יותר מדי בשביל שהבנים לא ממש יתעצבנו. הסתכלתי על כל האנשים בדייט לידי. ידעתי שהם בדייט, חלקם אפילו היו בבלינד דייט. אני יודע, כי הייתי בהרבה כאלה. ככה זה כשאפילו ההורים מנסים לסדר לי שידוך כי הם שואלים מתי אני עומד להתחתן כבר. לכולם, ממה שראיתי, לא ממש יצא משהו. השיחות היו משעממות, ולא היה להם כיף ביחד. איך אפשר שלא יהיה משעמם בבית קפה כלכך מלוקק וטכני? איכס. וכולם, די מבוגרים כבר, בערך בגיל שלי, ועובדה שהם עדיין בבלינד דייטים עם בנות שההורים סידרו להם.

כמה שטוח, כמו עלוב. והכי עצוב, שאני פה, אחד מהם.

היא נכנסה, באיחור של 37 דקות. היא התיישבה ליידי, אמרה את ה"סליחה על האיחור" הצבוע שלה, ואני רק אמרתי, "זה בסדר". בקול קצת מעוצבן. היא שאלה מה נשמע, מה חדש, ושאלות כאלה ששואלים כשאין מה להגיד. היא דיברה על איזה משהו, שלא באמת עניין, לא אותי ולא אותה. באיזהשהו שלב, עצרתי אותה, ואמרתי "תגידי, את רוצה קשר רציני?". היא הייתה קצת מופתעת, ושאלה אם אני רוצה תשובה כנה. אמרתי שכן, והיא חשבה עוד קצת, ואמרה לי שזה מוזר שאני ישיר כלכך. שתקתי והסתכלתי עליה במבט רוצה תשובה, ואחרי עוד קצת זמן אמרה "האמת? לא". הסתכלתי למטה, במבט די מושפל, אבל קצת צפוי. חייכתי, ואמרתי "ובכן, ואיזה מנה תרצי הערב?".

יותר לא הלכתי לבית קפה בדייטים, אני חושב שלא הלכתי לדייטים בכלל, במיוחד לא בליינד דייט מלוקק כזה. היום אני כבר נשוי, ואת אישתי, פגשתי בלונה פארק. אני עדיין הולך ללונה פארקים, וכך גם היא. נורא אהבתי את הילדותיות שלה, וכך נקשרנו. הדייט הראשון שלנו, היא ליד המכונת צמר-גפן מתוק, ובגלל שבכלל לא תיכננו שום דייט, לא חשבתי בכלל על מה להגיד, ומה היא תחשוב. פשוט היה כיף, היה כיף.

******* הערה *********

אם אתם עדיין תוהים, הסיפור הוא כמובן לא עלי, זאת דרך לספר.

אני לא מבין את זה.

לא מזמן נכנסתי לסטטיסטיקות של הבלוג לראות כמה כניסות היו לי היום וראיתי פחות ממאה.

איך זה הגיוני? הרי שני נכנסה, היא אמרה לי!

סתעעעםםםם,

שני, את יודעת שאני אוהב אותך,

את כמו אלוהים בשבילי.

בכל מקום, כל הזמן ^.-

שמנה.

נדבר בני!

לילה טוב,

~הולדר ^.-