וכאשר הוא הביט אחורה, הוא ראה רק צל.

שום כלום בתוך מערבולת של חושך משתולל.

אולי זה בגללו, אולי זאת לא אשמתו,

אבל הוא יודע שטעה פה איפהשהו.

וככל שהוא מסתכל על הצל, הוא רוצה להכנס

וככל שהוא נכנס יותר, כך הוא מעבד,

מעבד את הדברים הבודדים שנותרו,

אחרי שנכנס, כבר כולם נעלמו.

והוא לא באמת יודע מה קורה, הוא לא מבין,

איך אפשר כשמהמערבולת יוצאים מסרים שונים מכל מני כיוונים?

אבל הוא עדיין מאמין, הוא עדיין רוצה,

הוא שואף, הוא מנסה,

הוא לא יודע מה יהיה.

זה הכל תלוי בה, במערבולת הגדולה,

שיכולה ליהיות לטובתו, ויכולה לרעה,

וכרגע לא יודע מה היא מחליטה.

והוא רואה נקודת אור באופק,

אך היא רחוקה, היא רחוקה.

האם יגיע אליה?

אין על כך תשובה.

וכשהוא כמעט נוגע בה, שוב ושוב,

היא בורחת לו מהיד, הרחק, והוא עצוב.

ומצד אחד, רוצה לעזוב את המערבולת, כי כבר נמאס,

ומצד שני, המערבולת אוהבת שהוא בה, היא לא משחררת אותו, מחזיקה אותו בכעס,

וכל פעם שמנסה עוד ועוד,

הוא נכשל, ורוצה לצאת, אך הוא לחוד.

האם בסוף יגיע אל הנקודה?

האם בסוף יצא מהסופה?

את התשובה, אף אחד לא ידע,

חוץ מהמערבולת, ששאבה אותו לתוכה.

~הולדר.