***עריכה:***

זה פוסט די מוזר, ודי לא משהו.

אל תתיחסו אליו ברצינות מדי, אתם מוזמנים לחכות לפוסט הבא.

למרות שהיי, אני מחליט מה יהיה כתוב פה, מצצו לי.

רבותיי.

ברצינות להעלות בפניכם הצהרה חדשה מפי, אשר תתאר לכם אותי.

ובכן רבותיי, ההצהרה שלי היא שאני יו-יו. כן, יו-יו. למה דווקא יויו? ובכן, היויו, יורד למטה, עולה למעלה. אם יויו לא היה הולך מטה ומעלה, היה מעבד את כל מהותו, והיה עוצר. עם זאת, היויו קשור לחוט חזק, שבעצם, עוצר אותו מלצאת לחופשי, ורק מגלגל אותו למטה ומעלה. היויו רוצה להתנתק מהחוט הזה, אך לא יכול. אבל אחרי הרבה מאוד מחשבה, מגלה היויו שאם היה משתחרר מהחוט, בעצם היה נופל. ומה קורה אז? היויו לא יודע, הרי הוא יויו, איך יבין מהם החיים כשאשר אתה זרוק על הרצפה, בלי חוט, חופשי לחלוטין. אחרי שהיויו מסתכל על מה היה קורה למטה, הוא מסתכל לו למעלה, ורואה אצבע ענקית שמחזיקה את החוט, מעלה אותו מעלה-ומטה. היויו שואל את עצמו ומהרהר, למה האצבע, והיצור הענקי שהאצבע שלו, מעלים אותי מעלה ומטה? אולי אם רוצים להגיד לי משהו בכך? אולי רוצים לעצבן אותי? וכמה שהיויו מנסה, הוא פשוט לא מגיע לאף תשובה, אבל זה לא עוצר אותו, הוא ממשיך לערער. וכך היויו, יושב לו, כבול לחוט ששולט בו, שמצד אחד רוצה שיעזוב אותו, אבל מצד שני, פוחד ליפול. יושב לו ומהרהר באצבע, בהיותו עולה מעלה ומטה, יושב לו ומהרהר בדברים שיודע שלא ידע אף פעם. והיויו, בינתיים, בין כל החשיבה, רק עולה מעלה, יורד מטה, וחושב. וחושב.

היויו הזה, כלכך מזכיר לי את עצמי.

תראו, חשבתי אם לדבר פה על מה שאני חושב על כל מה שקורה, ומה שאני מתחנן (כמובן בדרכים נסתרות שכמעט אף אחד מכם לא יבין), אבל הגעתי למסקנה שאני מפסיק עם זה סופית. מי שרוצה לדעת מה אני חושב, רוצה, או מתחנן, יכול לשאול אותי, ויכול ליהיות שאענה לו, אבל לא מתאים לבזבז את שעות החיים שלי על ניסוחים שהרי במילא יבינו אותם רק מי שכבר יודע הכל.

עמכם הסליחה.

"אני הפרצוף המתבונן של ג'ק", חשב לעצמו.

הוא באיזה מקום, האמת זה לא ממש משנה איפה.

קרה לו איזהשהו משהו, האמת,  זה לא כלכך משנה מה.

הוא התבונן, הוא חשב.

הוא לא היה יכול להשוות את עצמו לזיעה, ולא למוח, כי לא היה לחוץ, ולא חשב מחשבות עמוקות במיוחד.

הוא גם לא היה הלב הדופק של ג'ק, כי לא התרגש, ולא הלב השבור, כי קיבל על עצמו את העובדות,

הוא התבונן. הוא הסתכל לאופן ותהה. זה הכל.

האמת, גם לא הגיע לאף מסקנה, וגם לא שאף להגיע.

הוא רק התבונן, הוא חשב, לא על דברים עמוקים.

כאילו יש חדר, שכולו מלא במכתבים, ואם תנסו לקרוא את המכתבים, תראו שלא כתוב בהם שום דבר מעניין. על ארון, ועל כמה שהוא עולה.

ולמרות זאת, ישב וקרא. ישב וחשב, על כלום, על כלום. אם תשאלו אותו עכשיו על מה חשב, הוא לא יידע לענות, ואם תשאלו אותו למה חשב, לא יהיה לו מה להגיד. אבל בכל זאת, ישב שם, וחשב, חשב על כלום. העלה לעצמו סיטואציות לראש, של מצבים טובים, ומצבים גרועים, של מה היה קורה אם היה דוקר את הבן זונה הזה, ומה היה קורה אם במקום לשבת ולהסתכל עליו בפליאה, היה קם, דופק לו את הראש חזק חזק בקצה השולחן, ככה שהעין שלו פאקינג תדמם כלכך הרבה, ושלא ייראה יותר בחיים. מגיע לו.

פתאום, בא לו שמשהו נוראי יקרה. באלו להרוג אותו, בדרך ממש כואבת, מול כולם, שפשוט יסתכלו עליו ופעם אחת יראו אותו רוצח מישהו במו ידיו, מרוב המכות שהרביץ יהיה מרוח בדם על כל הבגדים והידיים, יסתכל על כולם, כאשר לידו שוכב מה שנשאר מהמאניאק ההוא, לא ברור אם נשאר, עדיין שוכב שם ומדמם, הוא יסתכל על כולם, יחייך, ילקק את הידיים מהדם, ופשוט ילך בנוחיות, באדישות מהדם ומהרצח, ושכולם יסתכלו עליך בבהלה, בפחד, יפחדו להגיד משהו.

בא לו שמשהו נורא יקרה.

הוא יושב שם ומדמיין מה היה קורה. ומחייך.

הוא לא יודע למה, אבל דווקא המחשבות האלה, על הדברים הנוראיים האלה, גורמים לו להרגיש נינוח. כל סיפורי הזוועה שמספר לעצמו, ואם היו שומעים אותו כבר היה סביר להניח שהיה נשלח לבית משוגעים, זה נותן לו רוגע. והוא יושב ומחייך. הוא רק חושב על סיפורי הזוועה עוד ועוד, וכמה שיותר חושב, יותר מחייך, ויותר נינוח. אחרי כמה זמן, שניהיה כבר ממש נינוח, שולף את בקבוק בירה שלו, ומתחיל לשתות. כמה טעימה כל לגימה, וניהיה רק עוד יותר נינוח, שקט, ומחייך רק עוד ועוד. ושותה עוד בקבוק, ועוד בקבוק. בסוף הוא לא רואה כלום ברור בכלל, ורק חושב עוד ועוד, עוד ועוד.

באלי להרוס משהו יפה.

באלי להשמיד את הטוב,

באלי לקפוץ.

פאק!!!!!!

כמה שאני שונא את יבגני.

אחי, אני פשוט שונא אותך. יודע מה? לך תזדיין, ברצינות.

כל יום ויום, אני נזכר במשהו שאמרת פעם, ואני אמרתי לך "כןכן" ביזלזול.

וכל יום ויום, אני רואה כמה שצדקת.

פעם הבאה שאני לא מקשיב לך, תן לי כאפה אוקי?

אני יודע שגם הפוסט הזה לא נורמאלי במיוחד,

אני אחזור לכתיבה השיגרתית שלי בקרוב.

עמכם הסליחה.

~הולדר.