"ולמרות זאת!",

צעק הנאשם לקהל, "אתם עדיין כאן!". כאן ידעתי, שמשהו בדבריו כבר הולך לשנות משהו. אני ישבתי שם, אמור להקשיב למיליו, מילה במילה במילה, ונתח, להבין, ושפוט אותו. לא קל לשפוט אדם, ואולי אפילו בלתי אפשרי אם זה נעשה אחרי זמן קצר כלכך. אבל אני ידוע בהיותי אופתימי, ישבתי והקשבתי.

איך הגעתי למצב הזה בכלל? ובכן, תמיד הייתי ידוע כמתפלסף מדי, והיו לי המון תיאוריות, כלכך הרבה שלא ידעתי בעצם כלום. אנשים שאלו אותי לגבי הדעות שלי בפוליטיקה, דעות חברתיות, ובכל נושא כללי, ואמרתי כל מני דברים, הרבה דברים, זה בטוח, ובסופו של דבר, סתרתי את עצמי, ואנשים לא ממש ידעו מה להגיד. הרי, ביססתי את הטענות שלי, לכל צד, וביססתי אותן כלכך טוב שאף אחד לא יכל אפילו להתווכח, ובגלל שזה היה לשני הצדדים, לא היה גם לאן לחתור, אז לא קרה כלום. בשיעור אזרחות, המורה שאלה אותי אם אני ימני או שמאלני ולמה. עניתי לה, שמצד אחד אני ימני ומצד שני שמאלני, ונתתי ביסוסים לליהיות פאשיסט כובש ורוצח עם, וביסוסים לשמאל קיצוני אשר לא יחזיר מלחמה בכל מחיר, והמורה לא ממש הבינה מה אני רוצה. הייתי מכונת רטוריקה. שופך ביסוסים משכנעים לכל כיוון עם טענות יוצאות דופן, מרגשות, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה הרבה, כי לא הייתה לי אף דעה מגובשת.

יום אחד, בא אלי איזה מורה, להיסטוריה. הוא כנראה מאוד התלהב מיכולת הרטוריקה שלי, והציע לי להשתלב בקבוצת רטוריקה חדשה שפתח לנערים בגילי. הצטרפתי, לא מצאתי סיבה שלא, אולי אוכל סוף סוף לבסס לי איזה דעה רשמית. בקבוצה, היה מאוד מוזר. כולם התווכחו והתווכחו על נושאים משונים. אחרי כמה זמן, הגיע תורי לעלות ולהגיד מה דעתי בנושא מסויים, ולא ידעתי מה להגיד. "פשוט תתן טענה, לגבי כל מה שתרצה", אמר המורה. אין מה להפסיד, חשבתי לעצמי, ופשוט אמרתי את טענותיי, בנוגע להרבה דברים, שכמו תמיד סתרו זה את זה, אבל היו משכנעות ביותר. הילדים האחרים, היו קצת מופתעים, ולא היה להם הרבה מה להגיד. איך אפשר בכלל להגיב לנאום שכזה? ילד אחד קם ושאל, "תגיד, מה המסקנה מכל זה?". אני, כמובן, לא ידעתי לענות לו, כי הרי לא הייתה אף מסקנה. "כן," אמר ילד אחר, "אתה שופך מידע, אבל אתה בעצם לא יודע כלום".

בדרך הביתה, חשבתי על מה שהילד אמר, ולאט לאט הבנתי שהוא צודק. אני יודע ליהיות רטוריקן, אני יודע לתת תיאוריות וביסוסים, אבל אני עצמי, לא יודע כלום. התחלתי לחשוב על עוד שאלות, ועוד שאלות, וראיתי, שבעצם, האידאולוגיה שלי היא שאני לא מבין כלום מהחיים שלי. בפעם השניה שהייתי בקבוצה הזאת, הסברתי את התיאוריה הזאת לקבוצה, וכולם, שוב, קיבלו את זה באופן לא רגיל במיוחד. ילד אחד, אותו אחד שאמר לי את הדברים קודם, אמר "יודע מה? אם אתה לא יודע כלום, תן לי לשאול אותך שאלה פשוטה. למה שלא תקפוץ מהחלון?". חשבתי על זה קצת, הרצתי לעצמי את התיאוריות בעד, את התיאוריות נגד, ולא הצלחתי להגיע לשום מקום אמיתי. בסוף, אחרי בערך דקה של שתיקה, הסתכלתי עליו ואמרתי לו "אתה יודע? אתה צודק, אין סיבה לא להתאבד".

כמה ילדים נורא הופתעו, וכמה נורא התרשמו. בסוף השיעור, כמה ילדים הציעו לי לפתוח קצובה משלהם, שתנסה לשכנע אנשים לדעות האלה, שאין סיבה לכלום.

וכך היה. התחלנו להרצות במקומות ציבוריים, מול קהל, ולשכנע אותם שלא יודעים שום דבר. זה הפך למין תורה כזאת, מין כת, (מין זה גס), שהנהגתי אותה, בלי לדעת כלכך איך הגעתי לשם.

הקהל גדל וגדל, אנשים הצטרפו והצטרפו. נפתחו סניפים של וויכוחים בנושא בכל הארץ, ולא יכולתי ללכת ברחוב בלי שאנשים ישאלו אם אני באמת אני, יוצר "המהפכה המחשבתית", ככה קראו לזה. הגענו למצב, אחרי זמן, שהפכנו כבר לעם. היו מיליונים של אנשים ברחבי העולם, כולם סוגדים לנו, ולתיאוריה הפשוטה שלנו. זה הפך למין דת חדשה. אני לא באמת עשיתי כלום, חוץ מהרצאות, שגם ככה עשיתי גם להורים שלי, כי ככה אני, אבל את כל ההחלטות הניהוליות וכדומה, עשו הילדים שהיו איתי, למרות שבשלב הזה, כבר לא היינו ילדים. אבל למרות הכל, אני קיבלתי כמעט 100 אחוז מהקרדיט.

בסופו של דבר החליטו להקים מדינה. הרי היינו מאות מיליונים של אנשים שמסורים אך ורק לנקודה שהובלתי אליה, שאין סיבה לשום דבר, כולל לחיות. וכך היה, הם הקימו מדינה, דיקטטורית אשר אני בראשה. וכך, בלי בכלל לדעת מה קורה, אני ניהיתי מלך, של מאות מיליוני אנשים. אחד החוקים, כמו בכמעט כל דיקטטורה, הוא שאסור לסתור את התורה בדינה, ואם כן, יש משפט כדי לראות אם הסתירה סבירה. למרות שעד עכשיו, לא קרה מיקרה שריחמו על הנאשם.

ובכן, עכשיו אני פה, באולם ענקי כשבאמצע מישהו, נאשם, מתחיל להרצות לי למה אני טועה, למרות שבעצם, כל מה שאמרתי הוא שאני לא יודע, איך אפשר לטעות בטענה כזאת בכלל? והוא, הסתכל עלי, ואמר "אתם, קל לכם לדבר, וקל לכם לעשות כאילו אני יודעים משהו, וקל להגיד לכולם שיתאבדו, להנהיג מאוד אלפי אנשים להתאבד, להנהיג מאוד של התאבדויות כל יום בעולם! קל להנהיג אותם! ואתם אומרים כאן, בפני כל העולם, שצריך להתאבד, ושאין סיבה לחיות!", כאן עצר, והסתכל עלי בעיניים מרחוק. למרות המרחק יכולתי לראות את הדמעות בעיניים שלו.

"ולעומת זאת!",

צעק הנאשם לקהל, "אתם עדיין כאן!". כאן הבנתי, שלמרות כל התיאוריות נגד ובעד שאני לא מפיק מהם כלום, יש הוחכה אחת לכך שאנשים מעדיפים ליחיות. הם עדיין כאן.

באותו הלילה, לקחו את הנאשם, ורצחו אותו.

ובאותו לילה, הבנתי, שזה יהיה הרצח האחרון.

וואו, אתמול היה בןזונה. כל הדברים ששילבו ליום שישי פשוט כיף.

דרך אגב, הרחבתי אופקים. בסוף המטורפים האלה יגיעו לרמה של שני.

מה יהיה איתי תגידו? חחחחח

אני כלכך שונה ממה שהייתי פעם.

והאמת,

הכל בןזונה.

~הולדר ^.-