פאק, אתמול ראיתי את הסרט הכי עצוב שראיתי בחיים.

סרט שואה כזה, על ילד גרמני בן 8, קטן וחמוד שלא כלכך מבין מה קורה. אבא שלו חייל ואמא שלו עקרת בית, והם עוברים דירה בעקבות העלאה של אביו בעבודה. הילד נורא משועמם בדירה החדשה אז הוא יוצא לחקור מה יש בחוץ, ואחרי כמה זמן פוגש ילד יהודי מאחורי גדר של מחנה עבודה. הילד הגרמני מדבר עם הילד היהודי ולאט לאט מבין מה קורה, ואת הסוף אני לא אגלה.

סרט מצויין, מומלץ בחום.

נווווווווווווווווווווווווווווו.

ככה אני אגדיר את המצב שלי כרגע בחיים.

פשוט מאוד, "נו" אחד גדול.

זה לא שמשהו נורא קרה, ואז לא ממש מדברים, וזה לא שמשהו רע קרה ושאני מתבכיין עליו כל היום.

גם לא קרה משהו טוב שאני אשמח ואחייך. פשוט קורים דברים שעליהם אפשר להגיד "נווווו".

כאילו שבא מישהו וניסה ללמד אותי לקח.

כאילו הכל הכל היה מתוכנן.

נו! פשוט נו.

"זה כמו שריטה", הוא אמר.

"שריטה ממש מגרדת, שלפעמים פשוט אי אפשר להתאפק ומגרדים בה.

וכשמגרדים בה, זה כלכך כיף, זה כלכך נעים. אבל אחרי זה, נשאר רק פצע ענק."

"כן," אמרתי, "אבל לפעמים אפשר להתאפק ולא לגרד."

"אולי," אמר, "אבל אפילו אחרי שהשריטה עוברת, מתגעגעים להנאה הרגעית ההיא, ושורטים את עצמך מחדש.

לשריטה תמיד תתגעגע, וכשיג אותה, תרצה שתיעלם כבר."

"לשריטה הזאת," אמר, "קוראים בנות".

"כן..." אמרתי, למרות שלא הסכמתי איתו. האמת היא שלא ממש שמתי לב מה אמר או למה התכוון.

סתם אמרתי כן, כדי שירגיש שאני מקשיב לו.

האמת? עד היום אני לא ממש מבין מה הוא רוצה.

שמעו אני מצטער על כל הפוסטים האלה, הקצרים וחסרי משמעות,

פשוט בע.

סורי, בקרוב אני מקווה שהכל יחזור לקדמותו.

~הולדר.