לעזאזל, פשוט ככה.

למרות הכל, למרות הכל, אני פשוט לא מצליח.

אני פשוט לא!!!

תמיד זה היה כלכך קל לי, תמיד הכל היה כלכך פשוט,

למה פתאום אני פשוט לא מצליח, לא מצליח.

וכן, אני יודע שאתם צודקים, כולכם. אני יודע מה צריך לעשות.

אבל אני לא, כי אני לא מצליח. ולמי בכלל איכפת? לאף אחד.

תכלס, כל אחד מקשיב כדי לספר את הצד שלו, ובעצם, אני לא מספר כלום לאף אחד.

אף אחד לא באמת מקשיב, ולאף אחד לא באמת איכפת. רק כשאומרים לו שלא איכפת לו, הוא מתחיל ליהיות נחמד ולהקשיב.

כלכך צבוע, כלכך עלוב.

וכמה קל פשוט לזרוק משהו, בלי לחשוב בכלל. כמה קל פשוט להצהיר הצהרה לאוויר, הצהרה כזאת שהוא בעצמו בחיים לא היה עושה.

"יאללה! פשוט תעשה ככה וככה!". וזהו. פשוט תעשה. פשוט. פשוט.

ואני רואה את זה רק מדרדר, ואיך שכולם מנסים, ואני יודע שגם הם ייכשלו, אני יודע בתוכי. אבל לא באמת. אני לא יודע כלום.

ואני מפחד, כי מה ייקרה אם זה כן יצליח? מה ייקרה אז? פאק. אז זה יהיה באמת עצוב.

אם רק הייתי יכול לשאול את עצמי שאלה, הייתי שואל למה. למה דווקא זה. למה?! לעזאזל.

וההיסטוריה, היא תחזור על עצמה? אני כבר לא יודע למה לקוות.

אבל מה שכן, אני יודע שהפעם, זה לא יצליח. אני יודע שכבר עבוד.

ובסדר, שיהיה, לא נורא.

יש רק אותי להאשים.

אבל אם זה ייקרה, אם זה כן ייתבצע בהצלחה, זה יהיה די נורא. לא יודע למה בכלל, זה פשוט עצוב.

ואתם קוראים עכשיו את הפוסט. חלקכם יחשבו שאני ממש חופר וזה פוסט די עלוב.

האלה שכן קוראים, יקשרו את כל מה שכתבתי לעצמם ולחיים שלהם.

ובסוף, כשייפתחו את התגובות, יזרקו איזה תגובה של "יהיה בסדר" או "מה קרה?", למרות שבעצם זה לא מעניין אותם בכלל.

כולם כלכך תקועים בתוך עצמם, כולם כלכך דואגים לפוזה שלהם.

כלכך נמאס לי כבר, נמאס לי מכל זה.

ולמרות שהיה כיף,

היה חסר.

ואם לא היה חסר,

אני יודע שהיה עצוב.

ומה עכשיו?

מה עכשיו?

נמשיך ללכת, נמשיך ללכת קדימה בחושך. בלי לדעת לאן ולמה, פשוט נלך עד שנגיע למטרה, שבעצם, אנחנו בכלל לא יודעים מהי.

אנו הולכים והולכים, ובסוף נופלים ומתים.

ואיך אפשר לעצור?

אפשר לעצור?

שבוע טוב ילדים,

~הולדר.