שלום לכם רבותיי המזדיינים הקטנים!

ובכן, גם בגלל שאתם מזדיינים קטנים, וגם בגלל שמחר יום האיידס, הייתי רוצה לדבר איתכם קצת על מין.

ובכן, כידוע לכם, יש בלי סוף סוגים מגוונים ביותר של מין, ולכל אחד מתאים סוג אחר. מין אוראלי, אנאלי, תנוחה כזאת, תנוחה כזאת, היא למטה, הוא למעלה, לפעמים הוא למטה וגם הוא למעלה, אבל לא נכנס למקרים כאלה. (למקרים כאלה, אנא בקרו באתר "בוזון וחברים").

אבל! יש דבר אחד שמייחד את כל סוגי המין הקיימים!

שתמיד הבנות נהנות יותר. וכן, זה מוכח. בנות זונות.

וגם! שצריך להשתמש באמצעי מניעה.

כןכן, אני יודע שאולי אני הבנאדם המיליון שאמר לכם את זה, וחלקכם יגידו לי עכשיו שיש רק בסביבות ה4 ימים בחודש שהיא באמת יכולה להכנס להריון, ושקונדום זה קקה, ובלהבלהבלה. מצד שני, אני לא רוצה לדמיין אותם אחרי שהם ייגלו שחברה שלהם בהריון. משהו כמו "איכס, היא השמינה. אחי אני צריך למצוא זונה חדשה."

XD

או, שזה רק גל. כןכן, גל. שובניסט בן-זונה.

נו, אבל עכשיו רגע של רצינות. נגיד ששכנעתם את הבת זוג לעשות מין בלי אמצעי מניעה, והיא נכנסת להריון.

אני יכול ליהיות אופטימי והכל, אבל די נהרסים לכם החיים. במיוחד לכן, הבנות.

דבר ראשון, הפלה.

הפלה היא לא רק דבר יקר וכואב, היא גם מסוכנת לרחם. ורחם זה חשוב. אמא אמרה לי.

במקרה שלא תיהיה הפלה, צריך למסור אותו לאימוץ, זאת חתיכת בעיה.

במקרה שתשמרו את התינוק, מקרה שבחיים לא אבין, תיהיו הורים בגיל 18 ותצתרכו לעזוב את הלימודים, לעבוד קשה, ותצתערו על זה כל חייכם.

בקיצור חברים,

מין בלי קונדום, זה רע.

מין עם קונדום, זה גס. אבל עדיף מבלי.

עד כאן נושא האיידס.

***הערה חשובה:***

לכל מי שחושב שאני שובניסט או חרמן קטן שמחפש רק מין מלוכלך,

דבר ראשון, מצוץ לי.

אחרי שביצעת את סעיף א':

אני ממש לא שובניסט וגם ממש לא מחפש רק מין,

כל מה שכתוב פה הוא בגדר בדיחה,

ואמא שלך זונה.

הוא היה בחוץ,

שתה עם כמה חברים, כמה בנות, אווירה נפלאה, צחוקים, אוכל שארגנו.. ממש יציאת יום שישי מושלמת מבחינתו. הוא היה עם חיוך ענק על הפנים, כזה שכבר כמה זמן לא היה לו. הייתה לו תקופה לחוצה בלימודים, ההורים שלו רבו המון, ויציאה כזאת, שבה היה רק עם חברים וצחוקים, כשהוא רחוק מכל הבעיות שלו ונמצא רק עם אנשים שאוהב, עושה דברים שאוהב, ובגלל שהיה חצי מחוק, שום דבר לא הפריע לו. תמיד ביציאות היה יושב על ספסל ומסתכל על הנוף לכמה זמן. מתרחק קצת אפילו מהחברים הכי טובים, מחייך, מסתכל לעבר האופק החשוך, איפה שכל האורון מנצנצים, רואה את כל האנשים עוברים להם אחד אחרי השני.. כל אחד עם הבעיות שלו, החברים שלו, החיים שלו, והוא רק הסתכל עליהם. הוא לא ממש חשב על כלום ברגע הזה, סתם ישב לו והסתכל, חייך, והעביר את הזמן כאילו מת. הוא בעצם, שכח את כל הבעיות שלו, התעלם מהן. רק ישב, חייך, עם מוח שבו אין מחשבות בכלל.

אחרי כמה זמן, כשכבר חזר לחברים שלו, צילצל לו הפלאפון. הוא שלף אותו מהכיס. זאת הייתה חברה שלו. ממש לא היה בא לו לענות. כשהיה עם החברים שלו בסיטואציה כזאת, חשב שזה לא מתאים במיוחד שהיא תבוא. אחרי כמה צילצולים, ענה בכל זאת. "שלום", אמרה לו. היה לה קול מתוק כזה. פתאום הצטער שרצה לא לענות. "מה שלומך?" אמרה. "שלומי נפלא," אמר הילד בקול שמח, "אני פה עם כל החברים, כיף פה". היא חיכתה קצת, עשתה "מממ" בטלפון. תמיד עשתה את זה כשרצתה להגיד משהו אבל משהו עצר אותה. בטח ידעה שזה קצת יפריע לו. "ואתה רוצה שאבוא?". כאילו שיכל להגיד לה לא. אם היה אומר לא, רק הסצינות של אחר כך היו מחסות ימים של אי נעימות, שהיה כבר מעדיף להגיד כן בלי להסס. כמובן שהייתה אומרת רק "בסדר" בקול עדין ומבין ומברכת אותו ללילה טוב, אבל אחר כך הייתה מדברת עליו בקול עצוב וכשהיה שואל מה קרה, היא הייתה אומרת לו "כאילו שאתה לא יודע". הוא הכיר אותה טוב, ואהב אותה, אבל היו בה דברים ששנא.

"בכיף," אמר, "בכיף..". "מעולה," אמרה, "אני בדרך". היה קר, מין ערפל כזה כיסה את הכל, והיו המון אנשים. כל אחד בעיסוק שלו. חלק סתם מדברים עם חברים שלהם, חלק עושים שיחות נפש, מה שנראה לו כחוסר טעם גמור, חלק היו עם חברות שלהם, ולפעמים גם סתם בנות שפגשו רק היום. חלקם התנשקו ברומנטיות לאור הירח, וחלקם כמעט והזדיינו על הספסל מול כולם, אחרי שתייה של חצי בקבוק וודקה. חלק התלהבו שהם נוגעים באלכוהול ונרגילה, עישנו, ורק דיברו על כמה שהם גברים עכשיו, וחלק ישבו בצד מדוכאים, כנראה זה מה שעשה להם טוב. הוא ניסה לחפש את עצמו, באיזה קבוצה של אנשים הוא נכלל בעייני האחרים. מצד אחד היה שונה מכולם, ידע שיש בו משהו אחר, אבל מצד שני, כל אחד בטח חושב את זה על עצמו. בתוך כל ההמולה, הוא רק ישב ליד החברים שלו, די מנותק מהם, עם חיוך ענק על הפרצוף, וזהו.

אחרי כמה דקות, שוב צילצל הפלאפון. הפעם זאת הייתה אמא. עם כל הרצון הטוב, לא ענה לאמא. ממש לא התאים לו שאמא שלו תשאל אותו מתי יחזור הביתה ומה הוא עושה. אך אימו התקשרה שוב ושוב, בערך 10 פעמים, ולבסוף, הוא ענה. "הלו?" אמרה אמא בקול עצוב במיוחד, זה היה לו די מוזר, אבל היה די מחוק אז לא ממש הבחין שקרה משהו. "היי אמא", אמר בקול קצת מעוצבן. "תשמע.. יש לי משהו חשוב להגיד לך.." אמרה אמא. "סבתא טובה.. היא.. היא נפטרה היום..". הוא אמנם שתה, אבל לא מספיק בשביל לא להבין גם את זה. "מה?" אמר, בקול די אדיש אומנם. "כן.." אמרה אמא, "אתה רוצה שנבוא לקחת אותך?". "לא", אמר מהר, אם תשאלו אותו עכשיו, הוא לא ידע להגיד להם למה. "אני אסתדר..", ופשוט ניתק את הפלאפון.

החיוך שהיה לו, נמחק. הוא ישב בצד על הספסל. לפחות עכשיו ידע, הוא אכן נראה כמו המדוכאים שיושבים בצד. הוא הפיל את הפלאפון שלו על הרצפה, והתחיל לבכות. הוא בכה כמו שלא בכה כבר הרבה זמן. פרץ בבכי תוך שניות. החברים שלו ניסו לשאול מה קרה, אבל לא רצה להרוס להם את הערב, אז רק אמר משהו כמו "שתיתי יותר מדי.. אמא לא מרשה..", שיחשבו שסתם שתה יותר מדי. הוא הלך לספסל באמת מרוחק, בקושי יכל לראות את החברים באופק. הוא המשיך לבכות, המון זמן, הוא לא ידע כמה עבר, אבל ידע שהרבה. חברו שלו, עידו, אחד החברים הטובים, בא לשבת לידו. "היי.. מה קרה?" שאל עידו. "סבתא שלי.. היא נפטרה". הוא ידע שעידו ידע שקרה משהו, עידו היה חבר טוב מדי שלו, ויכל להבחין. גם החברה שלו באה אחר כך, שניהם לא אמרו דבר, רק חיבקו אותו.

היום, חודש אחר כך, עדיין עצוב ביציאות. הוא כבר לא בוכה, ומבחוץ נראה שהכל ממש עבר, אבל הוא עצוב, הוא עצוב. עידו, היחיד שיכל להבחין בזה, אמר לו "עם כמה שזה קשה, לא יעזור לבכות. בסופו של תצתרך לקבל את זה שנפטרה, ולהמשיך הלאה".

הוא ידע שעידו צדק, ולא כעס עליו. להפך.

הבעיה שלו הייתה שהוא ידע שיכול לקבל עליו את מות סבתו, הוא ידע שיכל לשכוח מזה ולהמשיך הלאה.

אבל הבעיה היא שידע, ידע עמוק בתוכו, שאם ימשיך הלאה, לא יהיה לאן להמשיך.

לא תיהיה יותר סבתא טובה,

גם אם יקבל על עצמו, גם אם יוכל לשמוח,

היא לא תיהיה.

אז לאן להמשיך?

זה לא ייפתר לעולם.

עד לכאן הפוסט של היום,

וכן, פוסט חופר להתחלת החודש החדש, P:

נדבר,

~הולדר.