והוא.

הוא ישב, הוא חשב.

והכל! הכל זה הוא.

מי הוא בכלל? ומה הוא רוצה?

כך סתם נתפל אלינו, סתם ככה מעניין לשמוע את כל מה שעבר עליו, למרות שאנחנו בכלל לא ראינו אותו.

חלק מאיתנו, חושבים על ההוא כעל בן אדם ממשי. על כותב הבלוג, על חבר שלנו, ולפעמים על עצמינו.

חלק אחר, חושב עליו כעל משל, מה שאותי אישית היה די מעליב.

ועוד חלק, בכלל לא איכפת לו. רק מנסה להשיג רמזים, על הסופר. האם מנסה להגיד לנו משהו?

ומי זה הוא? האם סתם ככה מהראש אני ממציא סיפורים נואשים על אדם שלא קיים?

או שאני כותב הכל על עצמי?

לא. לא ולא.

וכשאני שואל את עצמי, מי הוא בכלל, קשה לי לענות בוודאות.

אבל מה שכן, אני מרחם עליו. ו.. קצת כועס עליו. קצת שמח בשבילו. וקצת רוצה שיבוא לדבר איתי.

הוא בחור לא מובן האיש הזה, בחור מוזר. ואת כל זה, אני אומר אפילו כשאני בעצמי עוד לא יודע מיהו.

והרי הוא, הוא בכלל הבלוג שלי. בלעדיו, מה הייתי כותב? את ההומור הדל שלי? נע. מה עבר עלי היום? את זה הרי אף אחד לא רוצה לשמוע. הוא מעסיק אותי כלכך הרבה.. ואני לא יודע בכלל אם מה שעושה, אם זה טוב או רע, אם זה שמח או עצוב. אני אפילו לא מבין למה אני כלכך מתעניין בו. לעזאזל איתו.

אם רק הייתי יכול לפגוש אותו. רק יכול לשאול אותו שאלה אחת.. רק לדבר איתו. לרגע, לשניה. אבל איפה הוא?

איפה אתה?!

מי אתה בכלל?

ובכן, הוא חשב, כמו תמיד.

ישב וחשב על החיים. כמה חברים, במקום די בודד. דיבר איתם, והרגיש את הדמעות בעיניים. למה? הלוואי שהיה יכול להסביר. הוא ראה את החיים שלו מתבזבזים לו מול העיניים, ופשוט חשב על הגרוע מכל. מה היה יכול לעשות שהיה מועיל יותר. ולא משנה מה חשב, הגיע למסקנה שיכל לעשות משהו יותר טוב. כשיצא עם חברים רצה להגיע הביתה, להשלים שעות שינה, ללמוד קצת, ולעשות דברים מועילים. כשלמד, חשב שזה ביזבוז זמן ורצה לצאת. ותמיד, תמיד הרגיש את החיים עוברים לו מול העיניים, בלי שלומד כלום, בלי שעושה כלום, ורק נשאר אותו מתוסבך שיושב ורק חושב וחושב, ואף פעם לא מגיע לפטרון. והבעיות רק ניהיות יותר ויותר גרועות.

הוא עלה לגג, של בניין אחד. הוא בכה, בכה כמו שלא בכה בחיים שלו. ורגע לפני שקפץ, איזה חבר שלח לו הודעה. "אחי, איפה אתה? כולנו במרכז, בוא להשתגע". הוא חשב קצת.. "טוב נו", אמר לעצמו, "אני אבלה איתם פעם אחרונה, ואז אחזור לפה". הלך, ובילה. שתה. שתה הרבה, הרי זאת הפעם האחרונה. הוא צחק איתם, השתגע, וכשכולם הלכו הביתה, חזר לגג.

הוא רץ אל הקצה, ואז הפלאפון שלו שוב רטט. "איפה אתה?", מאמא שלו. דכאון עמוק נפל עליו. ככה לענות לה כשאני בכלל עומד למות? אולי כדאי לסנן? אבל בסופו של דבר, שלח אליה חזרה. "אני בסדר אמא, אני אחזור יותר מאוחר". מה שהיה שקר. בפעם האחרונה שדיבר עם אמא שלו, שיקר לה בפרצוף. "אחזור". לא, הוא לא יחזור. ובכל זאת, העדיף לקפוץ. הוא קבע שכן, אז כן.

אבל לפני, רצה לשלוח עוד הודעה אחת. הודעה לילדה אחת, שפגש לא מזמן. ילדה מגניבה. את מה שהוא שלח, הוא בחיים לא גילה לאף אחד. וגם אף אחד לא יודע מה קרה לאחר מכן. אבל אני מספר לכם את הסיפור הזה, אז כנראה שבסופו של דבר, לא שיקר לאמא.

כןכן, פוסט מוקרץ מהתחת, אני יודע.

הבאים יהיו יותר טובים.

לילה טוב.