מה שומקום חושב?

נו, אתם יודעים, מקום, אבל שמכנים אותו שומקום. נגיד, אמצע יער, שביל ממש ארוך, שכונה נטושה. סתם מקום כזה, שאין בו אנשים, אין בו תנועה, ורק אותו דבר כבר עשרות אם לא מאות שנים. אותם עצים, אותם בניינים נטושים, אותם שדות. ואנשים, שמדי פעם לעיתים רחוקות נקלעים למצב שהם שם, מתקשרים לחבר שלהם ואומרים "אני באמצע שומקום".

ואז המקום מסתכל עליהם, ומתבאס. לא רק שהוא מקום מבודד, שאין בו הרבה חברה גם ככה, כשכבר בא מישהו, הוא קורא לו "סתם". הרי מה ההבדל כבר בינו לבין "שומקום" אחר? מה, בשניהם יש עצים ועפר וכלום. בשניהם אין אנשים, נכון, אבל אף פעם לא חקרו את המקום הזה באמת, אף פעם לא באמת ניסו לראות מה מיוחד רק בו.

יכול ליהיות שהוא לא מיוחד בכלל? בכלל?!

בסדרה הגיאונית "החיים זה לא הכל", אורלי אמרה משהו חמוד.

היא אמרה ש"גרושתי" זאת מילה ממש מעניינת, וזה מזה נכון. תחשבו על זה רגע, הגרושה שלי. מזה הגרושי שלי? אם יש לך אישה, אז אתם "ביחד", אז אתה יכול להגיד "היא שלי". אבל גרושה? בנאדם, היא התגרשה ממך, איך אתה יכול להגיד שהיא עדיין שלך?

נעבור לסיפור המרכזי בפוסט:

הוא ישב שם בבית חולים.

חבר שלו שכב במיטת חולים, הוא בכיסא לידו, ושניהם פשוט שתקו. מוזר שבאים לחבר שלך לבית חולים לבקר, ופשוט לא אומרים כלום. והחבר, החולה? בכלל לא הראה שום סימני צער. הוא היה קצת מיואש, בכל זאת היה בבית חולים, אבל לא ניסה לפתח שיחה, כאילו לא היה לו משנה כלכך שחבר שלו בא לבקר אותו בבית החולים. הוא, לעומת החולה, כן רצה לדבר ולשאול ולברר מה באמת קרה, אבל לא היה לו אומץ. אחרי כמה דקות של שתיקה, שאל את החולה "אז.. למה אתה פה בכלל? לא ממש הבנתי מה קרה". החולה הסתכל עליו במבט מופתע שדיבר איתו, נאנח, ומילמל "אני פה כי מצאו אצלי הרואין בדם". הוא היה מופתע להפליא, הוא בחיים לא חשב שהחולה יהיה בבית חולים על סמים, החולה בדרך כלל היה ילד טוב ומשעמם למדי.

"ובכן," הוא המשיך לתחקר, "איך הגעת למצב הזה?". הילד החולה הסתכל עליו במבט מיואש, ונאנח שוב. "עוד אחד ששואל..", הוא הסתכל לתקרה, כאילו ניסה ממש בכוח לא לבכות, והמשיך "ובכן, אני וחברים שלי יצאנו בימי שישי. לצאת עם חברים זה תמיד כיף, אבל אחרי שנים של יציאה לאותו מקום, כל הזמן, אותם אנשים, אותן בדיחות.. זה התחיל לשעמם. בהתחלה, ניסינו לצאת למקומות אחרים, אבל זה עדיין שיעמם מהר מאוד. ניסינו להביא מלא בנות שרוצות הרבה מין, וגם זה שיעמם מאוד מהר. ניסינו לאכול דברים אחרים, ניסינו מה שלא תרצה, אבל שום דבר לא עזר.

אחרי המון זמן, פגשגנו איזה ילד, עופר. הוא התחיל להסתובב איתנו, רק שהוא היה שונה מאיתנו. הוא היה עבריין כזה. הוא עישן סיגריות, סיגרים, נרגילה, ומכל הסוגים. לא היה יום שלא שתה לפחות שישיית בירה וחצי בקבוק וודקה. לנו, זה נראה מוזר מאוד, וקצת נהבלנו כשגילינו שהוא מעשן, ואפילו דיברנו איתו על זה שזה לא בריא. אבל הוא רק אמר שזה כיף חיים, ובלי זה משעמם מדי.

אחרי כמה זמן, ניסינו לשתות. בהתחלה זה היה נורא. הטעם היה מגעיל, וזה עלה הרבה כסף. ניסינו להתחמק משותרים ומההרוים, וזאת הייתה טרחה מפגרת. אז הפסקנו. אבל אתה יודע מה מדהים? כשהפסקנו עם הטרחה, פתאום הכל ניהיה משעמם. אבל לא סתם משעמם, משעמם שכבר חשבנו להפסיק לצאת בימי שישי. אז בלי לדבר על זה, בלי לחשוב על זה, פשוט חזרנו לשתות. ולאט לאט, הטעם ניהיה טוב יותר ויותר, דפקנו את הראש, והיה פשוט כיף. מפעם לפעם שתינו יותר ויותר, עד שכל אחד גמר כמעט בקבוק וודקה שלם. עם סופיבון כמובן. אך לאחר כמה זמן, גם זה נמאס. שתינו כבר כמעט כל יום, אבל זה היה משעמם.

ובכן, זוכר את הבחור הזה? עופר? הוא הביא לנו סיגריות. עם הסיגריות היה אותו סיפור. בהתחלה היה נורא, אבל בסוף כל אחד מאיתנו עישן קופסא כל יום, כולל בקבוק וודקה. וגם, בסוף, ניהיה משעמם. ככה המשכנו לנסות עוד ועוד דברים, וכל דבר נשאר איתנו כי כבר היינו מכורים. עד שבסוף, הגענו לסמים. זה התחיל מג'וינט, לאט לאט לבאנגים, קוקאין, הרואין, ובסוף אקסטזי. יום אחד לקחתי שלושה כדורי אקסטזי במקום שניים. איבדתי את הצפון, התחלתי להשתגע, להרביץ לאנשים. מרוב השגעון, גם אמרתי לחברה שלי שהיא זונה, קיללתי את אמא שלי, ומה לא. זה לפחות מה שאמרו לי, אני לא זוכר כלום. בסוף בא שוטר, לקח אותי, והנה אני כאן, על המיטה, מכור למלא חומרים שאסור לי לקחת".

הוא רק ישב ליד החולה, לא אמר מילה. הוא ממש רצה לדבר, אבל לא היה לו מה להגיד. כל דבר שהיה אומר היה רק מזיק למצב. אז הוא שתק.

"אחרי הכל, אני לא מצטער על כלום." אמר החולה, "אני ניסיתי, אני עברתי חוויה. הבעיה היא, שהחוויה הקרובה שאני רוצה לעבור היא רק עוד איזה ג'וינט, ומוות."

כתבתי כמעט את כל הפוסט אתמול,

ואחרי שקרה היום, חשבתי לא לפרסם.

אבל בכל זאת, הנה.

אני מקווה שיהיה בסדר, למרות שאני מרגיש ממש חרא.

אני אוהב אותך. אבל תזכיר לי לתת לך כאפה כשאני רואה אותך.

שלכם,

בעצם, שלמו לי.

~הולדר.

נ.ב.

הוא ממש ביקש ממני להעביר מסר כלשהו: (ציטוט שלו)

"אנשים, עצה רצינית.

תשתו עם סופיבון (=נסטי, קולה, או דבר להעביר את הטעם), זה יחסוך הרבה בעיות".