ישבתי שם קצת, עם כמה החברים.

ישבנו בלילה מאוחר מאוחר, אף אחד לא היה ברחוב, אף אחד. היה ריק לגמרי, אפילו חתול לא עבר שם. הסתכלתי מרחוק על האיזור התחתון של העיר, וגם שם, ראיתי אולי מכונית אחת בכל האיזור הענק. פשוט שקט מוחלט.

יש משהו מיוחד בשקט הזה, בלילה, שגורם לך לחשוב. לא רק לחשוב כמו שחושבים ביום, לחשוב אחרת. ואז נזכרתי בימים האלה של פעם. התגעגעתי לכל זה, לכל מה שהיה. לזה שיש מישהי אי שם, שבאמת איכפת לה. מישהי שבאמת רוצה לדעת מה אני חושב עכשיו, מה אני מרגיש, אם כיף לי. מישהי שאשכרה מתגעגעת אלי, שהייתה רוצה ליהיות איתי. מישהי שאוהבת אותי.

שלפתי את הפלאפון מהכיס, הסתכלתי, ולא היה כלום. לא אסאמאס, לא שיחה, סתם, השעה, התאריך, כרגיל. הסתכלתי קצת בספר טלפונים. ממש רציתי לשלוח למישהו איזה אסאמאס מטורף כזה, סתם בשביל שיקרה משהו, לדבר עם מישהו. מצד אחד, היה מאוחר מאוד, ומצד שני חופש, לא חשבתי שמישהו באמת ישן עכשיו. בסוף לא יכלתי להתאפק, שלחתי לה אסאמאס. לא משהו רציני מדי, סתם כזה, לשאול מה קורה, לא יודע למה אפילו. חיכיתי וחיכיתי עם העיניים לתוך הפלאפון, ולא קרה כלום. שוב, השעה והתאריך המזדיינים.

חזרתי לשבת ליד החברים, די מיואש, וגם הם. למה הם? אני לא בטוח, כל אחד והסיבה שלו. אני מניח שלפעמים כיף גם להתבאס באמצע הלילה ככה עם חברים. אדם שלא מתבאס די משועמם, כל דבר נמאס בסוף, גם ליהיות מאושר, לא? מוזר כמה זה משנה אם יושבים בבית וחושבים ואם יושבים עם חברים בחוץ ושותקים וחושבים. עם חברים הכל שונה, הכל. המחשבות באופן שונה, הדברים שאומרים, מה שרואים.

אחרי כמה זמן, חזרנו הביתה, חתיכת הליכה. דיברנו על כל מני דברים, אבל האמת, כל אחד היה די תקוע בעצמו ובחרא שלו, הרי כל אחד הכיר כלכך טוב את הבעיות של השני שזה כבר שיעמם. כל אחד ייעץ כבר את מה שחשב, ואמר את מה שחשב שיעזור, ולא היה כבר מה להגיד. הדרך הביתה הייתה ארוכה, חשוכה, ולכל אחד היו דמעות בעיניים. דמעות שהן חצי של אושר, כאלה שמחייכים כשהן יוצאות, כאלה שנותנות תקווה להמשך. אבל חצי של דכאון, שפשוט נותנות להרגיש שאין עוד מה לעשות.

ובבית, הלכתי למיטה, נשכבתי עם הפנים לתיקרה, והסתכלתי בעיניים פתוחות למעלה, למרות שלא ממש ראיתי משהו. חשבתי על כל הדברים שעוברים עלי, על התוכניות שלי. המחשבה הייתה שונה מאוד בלי החברים. לא הייתי שמח, ולא הייתי עצוב, הייתי מאושר בדרך שלי, בדרך המוזרה שלי. נשכבתי על הצד, בהיתי בקיר, והעיניים שלי התחילו להסגר. שניה לפני שהן נסגרו שמעתי צליל כזה מוזר. פתחתי את העיניים וראיתי שהפלאפון שלי זז. פתחתי אותו וראיתי הודעה חדשה, ממנה, החזירה לי על הקודמת.

הסתכלתי בהודעה, ובאותו רגע, עלה לי חיוך על הפנים. הייתי מאושר. סגרתי את הפלאפון, שכבתי כמו במצב הקודם, עצמתי את העיניים עם חיוך ענק על הפנים, דמעה או שתיים של אושר, וכאילו היה מישהו בחדר, הרגשתי לחישה קטנה באוזן. "אני אוהבת אותך, אני באמת באמת אוהבת אותך".

ושוב, כמו בכל פוסט:

הפוסט לא עלי ומומצא לחלוטין, כשאני אומר "אני", אני מתכוון לדמות בסיפור.

לילה טוב ילדים, תתנהגו יפה.

~הולדר.

נ.ב.

אני יודע שהפוסטים האלה קצת מוזרים, אבל אני אחזור לעצמי עוד כמה זמן.

נדבר ^.-