ישבנו שם, מסיבת יומולדת קטנה כזאת לידידה,

היה כיף. אוכל טוב, שתיה, חבר'ה, מה יכול ליהיות טוב מזה? במיוחד שזה לילה. לא סתם לילה, ליל יום שישי. ביום שישי בערב יש הרגשה נדירה, הרגשה של חופש. הרגשה שגם כמסיימים את החטיבה, גם כשיוצאים לחופש הגדול, גם כשסופסוף עוברים את המבחן במתמטיקה שהלך מעולה, לא תיהיה אפילו דומה לשישי. אולי זה בגלל שביום שישי בערב, זאת שעה מאוחרת, ובלילה, לי לפחות, הרבה יותר כיף, הרבה יותר חופשי, הרבה יותר משוחרר. לא משנה מה אני אעשה, ביום שישי בלילה עם חברים, ארגיש הכי משוחרר, מאושר, פתוח, ורגוע, יותר מכל מצב אחר בעולם, כל מצב. אחרי כמה זמן של צחוקים מטורפים ומתגלגלים עד שנשפכים על הרצפה, אחרי שיחות על החיים, אחרי חיבוק בין חברים בלילה, שאפשר לדעת שחבר שלך הוא ממש חבר שלך, שאוהב אותך, עד כמה שזה נשמע הומואי, הרבה יותר מאת החברה שלו או הידידה הזאת ששכב איתה.

אחרי כמה זמן, באים חבורה. חבורה אחרת, שאנחנו לא מכירים, ורוצים לקחת את השתיה והאוכל. האמת היא, שזה לא האוכל מה שעושה את הערב באמת כיפי, אבל גם בגלל שאנחנו גברים עם אגו, וגם בגלל שלא נאפשר שאנשים פשוט ייקחו לנו את האוכל, מה אנחנו חיות פה? אז אנחנו כמובן לא מסכימים, למרות שהם הרבה יותר גדולים מאיתנו, ונראים בחורים מסוכנים ומפוקפקים למדי. למרבה הצער מתחילות מכות מטורפות.

אבל חבר טוב, מהו בכלל?

האמת היא שיש המון סוגים של חברים. יש את החבר, שאתה פוגש במסדרון ואומר לו שלום כי כיף לך לראות אותו, יש את החבר שאתה יושב לידו בכיתה, וכיף לכם לצחוק על המורה ביחד, ויש את החבר שגר בכלל באיזה חור שאתה רואה פעם בחודש, ואיתו אפשר לדבר על הכל כי למי כבר יספר?

אבל מה שאני רוצה לדבר עליו הוא חברים טובים. ה-חברים.

אני לא אגיד שכל אחד צריך חברים, כי מי אני שאגיד מה אתם צריכים, מי אני שיידע עליכם משהו בכלל, אבל אני אישית, בלי חברים כבר לא הייתי פה מזמן. בדרך כלל, אין חבר אחד, שהוא ה-חבר, כי תמיד מאדם אחד נמאס, ובגלל שהוא חבר כלכך טוב כבר יודעים מה הוא יגיד על כל דבר, וזה משעמם. אבל יש את הכמה חברים האלה, החברים שעליהם אפשר להגיד, שאתה באמת אוהב. אז מי קובע מי חבר טוב ומי לא? האמת היא שקביעה של חבר היא דבר נורא יחסי, כך שאני לא אוכל אף פעם לתת לכם נוסחא לחבר טוב או רע, במיוחד שאני בעצמי לא יודע מה זה טוב ורע, אבל זה כבר נושא אחרי לגמרי.

אני אישית, וכל אחד בעולם אני מאמין, שונים. כל אחד יש לו את הצרכים שלו, וכל אחד מתחבר לאנשים אחרים לגמרי. לפעמים יהיה ילד נחמד מאוד שכיף לדבר איתו, אבל הצרכים שלי לא ייתמלאו ממנו, וההפך, ואז לא ניהיה חברים טובים באמת, לפי ההגדרה שלי. הדוגמא הכי קלה לדבר כזה, היא זוגיות. הרי גבר מחפש אישה שתמלא את הצרכים שלו. אם אלה צרכים של לעודד אותו, להקשיב לו, לבכות לו, ליהיות לידו, ושל חלק זה גם לקנות לו מתנות בשובי ענקי, כל אחד עם הצרכים שלו. גם לאישה כמובן, יש את הצרכים שצריך שייתמלאו, ושוב, יכולים ליהיות בכל תחום. בשביל לראות אם אחד מהם בכלל בנוי למלא את הצרכים של השני, צריך להכיר טוב. הרי יש כלכך הרבה תחומים, וכל אדם מעדיף דברים כלכך שונים, אוהב דברים שונים, נפגע מדברים שונים. לפעמים, אפילו ברוב המקרים, ואפילו בכמעט כל המקרים, ואולי אפילו ב99.9% מהם, לומדים את הדברים האלה בזמן הקשר. צריכה ליהיות כימיה, וצריך ליהיות כיף, אבל בשביל למלא צרכים צריך ליהיות אחד עם השני מספיק זמן בשביל להכיר טוב, לא שזה שולל שיהיו ביחד, ולהפך, כמה לומדים אחד את השני מהר יותר ורואים אם מתאימים.

בכלל, על פי מראה ראשוני או הכירות לא מספיק ארוכה לבחור ליהיות או לא ליהיות עם מישהו זה לא חכם במיוחד מהסיבה הפשוטה שאפילו הידידות הכי טובות שלי לא מקירות אותי מספיק בשביל לדעת למלא את הצרכים שלי, אני בספק אם מישהו בעולם בכלל מקיר אותי כלכך טוב, אפילו אני לא. אבל כשכיף עם מישהי, מכל מני בחינות שכל אחד קובע לעצמו, אפשר להתחיל קשר. הקשר הוא בעצם שלב ההיכרות שבו לומדים מה מותר, מה אסור, מה השני אוהב, או לא אוהב, על מה מתפרשים בשבילו ועל מה לא, והאם בכלל הוא "מספיק טוב" בשבילי. אחרי זמן מה, הרבה מאוד זמן, רואים אם הקשר מתאים או לא. לפיכך, לקבוע על מישהו אם רוצים אותו או לא על פי כל קריטריון, אפילו אהבה, הוא לא הכרחי, כי עם כל מה שחושבים, ההיכרות רק החלה, ואיך אפשר לאהוב מישהו אחרי זמן כלכך קצר? וגם אם כן, מזה בכלל משנה אם אוהבים או לא כל עוד כיף ביחד?

למרבה הפלא אולי, זה גם הקשר בין חברים. המון אנשים שוללים אנשים מסויימים על פי קריטריונים לפני שמכירים אותם, ואז אוטומטית הקשר נחסם. נגיד שאני לא שולל, ומכיר את החבר החדש שלי. הרי בחברים לעומת זוגיות, הכל פחות רשמי. בזוגיות בדרך כלל יש "חברים" או "ידידים" או "יזיזים", אבל בדרך כלל לא תיהיה תקופה של מישהי שלא תדע אם יש לה חבר, אלא אם כן זה לזמן קצר מאוד. החבר החדש שלי מאוד נחמד, וכיף איתו, והוא אפילו יוצא עם כל החברים הותיקים שלי, ונהנה איתנו, ומספרים בדיחות ביחד, ומישהו מבחוץ בכלל לא יכול להבחין שהוא לא ותיק כמונו. פה, כשהוא מתחיל לצאת, מתחיל להכנס לחבורה, מתחיל ליהיות חלק מאיתנו, פה מתחילה תקופת ההיכרות שלנו.

נכון, אולי כבר סומכים עליו ומספרים לו הרבה דברים, אבל עצם זה שעוד לא מכירים אותו טוב כמו החברים הותיקים, גורם לו להרבה חסרונות. מתייחסים אליו טוב, כחלק מאיתנו, למרות שעדיין לא יודעים בכלל אם הוא אחד ש"צריך" אותו איתנו, חייבים שהוא יהיה בסביבה, כי אם לא יהיה, נרגיש שמשהו גדול חסר פה, כמו בקשר, שמתחיל כשהזוג נהנה ביחד, נהנה ליהיות ביחד, לדבר, סתם להסתובב ברחובות, לספר בדיחות, להתייעץ, לבכות, לעודד, להזדיין, וכו', למרות שעדיין לא מכירים ממש זה את זה.

ד"א, משהו שלמדתי לא מזמן מחברי: פעם היו שבטים של אנשים, שחיו בחבורות, (אני מדבר על ממש ממש פעם, תקופת האבן וזה) והלכו אחרי איזה מנהיג, "פרוג'קטור" כמו שאיזה רוסיון אומר. אותו אפשר לכנות, ה"אלפאמייל" (Alpha Male). הוא מנהיג את החבורה, אבל לבד, הוא היה מת. הוא לוקח את האנרגיה של כולם בשביל להוביל אותם. כולם הולכים אחריו ומכבדים אותו יותר, והוא בדרך כלל עם הכי הרבה נשים. הוא אחד שהחבורה תלויה בו, כי אחרת היו שונים לגמרי, והוא תלוי בהם, כי כמו שאמרתי, לא הייתה לו אנרגיה לקחת משום מקום, והוא כנראה לא היה שורד. חלק מהחבורות מתכחשים לכך שיש אצלם כזה "מנהיג", וחלק אומרים מיהו. לדעתי כמעט תמיד יש כזה, ובמקום להכחיש אותו, אפשר ליהיות גאים בו. כך ייקבל רק עוד יותר אנרגיה חיובית, שתשמש בסוף את החבורה עצמה. ("יעקב", הוא די צודק בשאלה מיהו האלפאמייל. ואחי, במקום להכחיש אותך, אני מודה לך. ^.-)

צורך של כל חבר, וחברים, יכול ליהיות שונה מאוד. כמו בזוגיות, יש צד אחד שיש לו צורך לבכות קצת על מה שקורה לו, דבר לגיטימי, ולצד השני יש צורך לעודד אותו. הצד שמעודד אוהב לעודד ולא מרגיש מופסד כי מעודד אותו, והצד שבוכה לא מרגיש צורך לעודד. כן, אם יהיה צריך, הוא ודאי ייתפשר בשמחה ויעזור, אבל זה הצורך שלו, ובגלל זה, הזוג יימשך זה לזה. מכירים את הפטגם "ניגודים נמשכים"?

כך גם בחבר'ה. יהיה אחד שאוהב ככה, והשני ככה, והשלישי אחרת. מה שמאחד את כולם, הוא שכל אחד תורם את החלק שלו לצורך השני, ברוב המקרים בכלל בלי להרגיש בכך, ובעצם ממלאים את הצורך אחד של השני בזמן החיים, בזמן הצחוקים, הדיבורים, וכל הצדדים נהנים.

פה יש את ההפרדה בין חבר שהוא ה-חבר, לבין סתם חבר נחמד. חבר נחמד, נקרא לזה ככה, יהיה לך כיפי ביום-יום. יהיה מהנה לדבר איתו ולהתייעץ איתו, לפעמים לסמוך עליו, ולפעמים לספר לו סודות, אבל כשייעלם יום אחד, ייסע לארץ אחרת, לא תרגיש חוסר ענקי בזה שלא כאן, כי לא מילא לך באמת את הצרכים. החברים הקרובים, נקרא להם ככה, בלי לשים לב גורמים לך ליהיות מי שאתה, מובילים אותך, ונותנים לך כיוון, ושוב, הם בכלל לא רואים שעושים את זה, זה פשוט ככה, קורה פתאום.

עם חברה, רצוי לפחות, שיהיה אפשר לסמוך עליה. לסמוך שתייעץ לך את הדבר הנכון מבחינתך ובכלל בלי קשר לאינטרסים שלה, לסמוך עליה שתעזור לך, לסמוך עליה שיהיה אפשר לספר לה את מה שרוצים בלי שתגלה לאחרים, בלי שתתייחס לזה ישר כאילו זה מכוון אליה, אלא שתגלה מה הבעיה שלך, תקשיב לך, ותעזור לך.

גם עם חברים. החבר הנחמד, אולי יהיה אפשר לסמוך עליו, אבל לא בעיניים עצומות כמו החבר הקרוב. החבר הקרוב, אתה כבר תדע מראש שתוכל לספר לו מה מציק לך בלי שיהיה חשש שהוא ייספר, בטח ובטח, ואפילו לסמוך עליו שבאמת ייקשיב שניה למה שאתה אומר, ולא ייחס את זה לעצמו. שינסה לעזור לך ולהתמקד בבעיה, בלי לייחס אותה לרמזים מיסטוריים וחרא כזה, שהאמת שאת זה יש לפעמים עם חברה, שזה דבר די נוראי אני חייב לומר. למה כלכך קשה לזוגות פשוט להגיד את מה שהם חושבים? היום ניהיתה נורמה מוזרה מאוד שבשביל להתחיל עם מישהי, או אפילו כשאתה עוד איתה, לשקר לה ולעשות דברים מסויימים בשביל לרמוז דברים שאולי יעבירו מסר וגם היא תענה לך ברמז שאתה בכלל לא בטוח שהוא רמז ואז הכל מתבלגן ונוצר לך חרא בידיים שאין לך מושג בכלל מה לעשות איתו. למה איש בקשר לא יכול פשוט לבוא ולהגיד בצורה יפה "תשמעי, ככה וככה מפריע לי", ולדבר על זה, ולהגיע למסקנות. הכל היום צריך לבוא דרך רמז מזדיין.

למה?!

בחברים, שוב, כמו בקשר, יהיה גם צורך לטובת האחר, תמיד. כשמישהו יעיז לפגוע בחברה שלך, אתה תתעצבן עליו, תדאג לה, ואחר כך תדאג שבחיים הוא לא יעז להסתכל עליה. גם אם זה לא בגלל שהוא מתחיל איתה והיא "שלך", אלא בגלל שאתה פשוט מרגיש בצורך להגן עליה ולשמור עליה, שתיהיה מאושרת.

בחברים קורה דבר דומה. לא משנה ממש מי צודק, כשחברים שלך יהיו בעט צרה, כשמישהו ייאים עליהם, כשברחו מהבית, ואפילו כשהם סתם ממש רעבים, אתה תעזור להם. שוב, בלי לחשוב בכלל אם זה משתלם לך להלוות לו כי הוא ילווה לך מחר לככה, אתה פשוט נותן, לראות את הפנים מלאות התודה שלו, אפילו בלי לחשוב על זה שבפעם הבאה הוא ייתן לך משהו אחר, למרות שהציפיה היא שהוא כן, בגלל זה הוא חבר "קרוב" ולא "נחמד".

עם חבר נחמד יהיה אפשר להתמכח אם להלוות עכשיו יהיה משתלם או לא, ואם הוא יחזיר, ואם מגיע לו כי הוא ירד עלי אתמול, שזה לגיטימי מצד אחד, למרות שלדעתי צריך ליהיות נחמד לכולם, ולעזור למי שרק אפשר, בלי לחשוב כמו ישראלי כל הזמן. אבל זאת רק דעתי, אני יכול לטעות.

וכשאתה במסיבה, ויבואו החבורה המסוכנת והמפוקפקת ויתחילו איתכם מכות, חלק אפילו יוציאו סכין, ותדעו מראש שזה עומד להגמר רע מאוד, החברים הנחמדים האלה, ייברחו. הם יגידו את הטענה שתשמע לכולם מאוד לגיטימית, "מה אתה רוצה? זה או שאתה תחטוף מכות, או ששנינו, אז למה שלא פשוט אחד יהנה והשני ייסבול?". החבר הקרוב, הזה שאני יודע שיעזור לי בעיניים עצומות, יעמוד לידי, וייתן את הלב שלו לסכין, רק בשביל שאני לא אפגע. הוא יגן עלי, ואני אגן עליו, גם אם שנינו ניהיה נכים כל החיים, אנחנו חברים שאחר כך, ביחד, נשב על הכסא גלגלים, ונצחק על החבורה המטורפת שהלכנו איתה מכות.

החברים שלי,

החברים האמיתיים שלי,

יודעים שאין להם תחליף.

יודעים שלא משנה מי, ולא משנה מה, אני אמות למענם, והם יעשו את אותו דבר בשבילי.

חברים כאלה טובים, כמו שיש לי, קשה להשיג.

ואני אומר תודה לאלוהים,

שאני פה, והם פה,

והחיים של כולנו נפלאים, נהדרים,

כי מה כל השאר משנה בכלל?

כל עוד אתה יושב עם החברים שלך ביום שישי בלילה. יושבים, שותים, אוכלים, מדברים,

מפליצים אחד לשני על הפרצוף,

ויודעים שהנה, לפה אני שייך.

~הולדר.