"האהאהא!!". זה היה צחוק מטורף.

צחוק כזה שאי אפשר ממש להסביר. הוא פשוט צחק, צחק כמו שבחיים הוא לא צחק לפני. לא כל צחוק הוא שמחה, ולא כל שמחה זה טוב, במיוחד שלא יודעים מה זה טוב ומי אמר מה זה שמחה, ולפעמים צחוק מבטא משהו אחר. צחוק של עצב. צחוק שצוחקים כשלא יודעים מה נשאר עוד לעשות. כשניסינו את הכל, כשכבר אין למה לשאוף, וכל מה שנשאר זה לצחוק או לבכות. או לבכות על זה שהיית מפגר, או לצחוק על עצמך. אז הוא העדיף לצחוק.

צחוק שיש דמעות כשצוחקים אותו, צחוק שאנשים מהצד לא ממש יבינו. הם אף פעם לא מבינים. גם אם ממש יינסו, הם בחיים לא יצליחו. הם מנסים לעזור, אבל התיסכול כשאין הצלחה רק מביא לעצב מוגבר יותר. הוא מנסה לרמוז להם, שלא יישאלו. שיקשיבו לו, שיהנהנו, שיבינו, אבל שלא יידברו. אבל הם מדברים, הם תמיד מדברים, חושבים שיוכלו לעזור איכשהו. והוא, שמבין שהכל מכוונה טובה, לא יכול לבקש מהם לשתוק, אז הוא מעדיף פשוט לא לדבר על כל הדברים האלה, כל הדברים שעוברים לו בראש. אין עם מי לדבר.

גילו אצלו מחלה מוחית לא מזמן. בשינה, המוח אמור לסדר את המחשבות וכאילו לחשוב כל הלילה בשביל להפיג לחצים ולנקות דאגות. אצלו, זה לא קורה. הדברים שבראש שלו לא יוצאים. לא לחברים, שאיתם אי אפשר לדבר, כמו שכתבתי למעלה. לא להורים, כי איתם אין בכלל מה לדבר. אין עם מי לשתף, והכל בפנים. כל המחשבות, כל הדאגות, הכל שם, ולא יוצא, לא משתחרר. והוא מודאג, לוקח עוד סיגריה, וחושב שזה מה שיעזור לו. שותה עוד בקבוק בירה, וחושב שזה מה שיפתור את הבעיות שלו. הוא חושב, וחושב, ודברים עוברים לו בראש.. דברים שכלכך היה רוצה לספר, כלכך היה רוצה לשפוך. כמו לסחוב תיק שכל שניה מתמלא בקצת מים, ובערב הכל נעלם. אצלו המים לא נעלמים, ואחרי זמן, סוחב כלכך הרבה על גבו, ורק רוצה לחורר חור קטן, רק חור קטן כבר היה עושה את העבודה.

יום אחד, כשסתם טייל ברחוב, ראה מלאך. לא כל יום רואים מלאך, מלאך כלכך יפה, מלאך כלכך.. אחד שנראה שיכל אולי לעזור. הוא ניסה לדבר עם המלאך, והמלאך היה נחמד, יותר מזה, הוא חשב שהמלאך הוא היחיד שיכל באמת להקשיב לו, באמת להינות איתו. הוא קרא פעם על מלאכים, הוא קרה שאסור סתם להתחבר איתם, אלא צריך קודם כל להראות להם שאתה בן אדם לא מזיק. אך לו, זה נראה לא רלוונטי, והוא המשיך הלאה. הם ניהיו חברים טובים, כלכך טובים שהוא חשב שכבר יכול לשפוך את כל המים שעל הגב שלו ליד המלאך, אך כשהתחיל, המלאך נעלם.

הוא ישב על הרצפה, וצחק. צחק צחוק כזה, שידע מה לעשות, אך לא עשה אותו, ועכשיו, המוח שלו ימשיך להתמלא. כשנעלם המלאך, הטיל קללה. או שזאת לא ממש קללה, אלא ככה בנויים בני האדם, שהמחשבה הכי גדולה בראש תיהיה תמיד על המלאך הזה. ועד היום, הוא חולם על המלאך, בכל לילה, והמוח שלו ממשיך להתמלא. הוא לא יודע מה לעשות, ואם יחשוב על מה לעשות, המחשבה על המלאך ישר תתפוס את המקום.

עד היום, בא האיש למקום בו נעלם המלאך, יושב, וצוחק. צחוק כזה שאי אפשר ממש להסביר, שפשוט צוחקים. צחוק שצוחקים כשלא יודעים מה נשאר עוד לעשות, כשניסינו את הכל, שכשבר אין למה לשאוף, כי המלאך פשוט לא יחזור. ואנשים שעוברים לידו, רואים אותו, ושואלים מה קרה. הוא שנא אותם על זה, כי רק רצה לשבת ולבכות לו לבד. אבל הם התעקשו, לצערו. הוא ניסה לספר, והם ניסו לעזור, ולא עזרו, כרגיל. האנשים האלה, הם רק הסתכלו עליו במבט מוזר והמשיכו בשלהם בלי להבין. הם אף פעם לא מבינים.

We'll all be the same in the end.

If so,

Why are we trying so hard?

אוקי, שיר.

שיר פשוט טוב, אין לי הרבה מה להגיד עליו. ריגש אותי.

 You're So Great/Blur

http://www.youtube.com/watch?v=w3YZvWb7P2c

שבת שלום,

~הולדר.