הנהג פשוט קפץ, בלי פחד, בלי הפרעות.

פשוט רץ וזינק למטה, נפל כמו חץ ברוח, עם דמעות של שמחה בעיניים, עם רוח חזקה על הפנים, ושיניים נוקשות. אף אחד לא היה בטוח בכלל שכל הסיפור הוא באמת רעיון טוב או שסתם עוד פעם כרגיל נקלענו לאיזה שטות שתגרום למשהו שאי יהיה אפשר לחזור אחורה ממנו. רציתי לעשות משהו, לזוז, לעצור אותו, אבל לא ידעתי אם כדאי, ובכלל, מי אני שיחליט מה טוב בשבילו.

ביום בהיר אחד, אני וחברי עלינו על אוטובוס, קו לילה. היה מאוחר מאוד, והאוטובוס היה ריק לגמרי, היינו אני, חבר שלי, והנהג. ישבנו קרוב לנהג כי בכל זאת, לא יפה פשוט להתרחק אחורה כשהוא מסיע אותנו ככה. באמצע הנסיעה, באיזה רמזור אדום, הנהג הזה, ממש כמו נהג מונית משועמם ומעצבן, התחיל לדבר איתנו. בדרך כלל נהגי המונית מנסים או לדבר איתך על החיים האישיים שלהם, או להטיף לך מוסר. משהו בסגנון "גם לבן שלי יש חולצה כזאת, רק חבל שהיא נהרסה מהטיול באילת.." או משהו כמו "הילדים האלה. כולם אותו דבר. כמה אפשר לשתות? לפני שבאו הרוסים זה לא היה ככה". אך הנהג הזה, דיבר קצת שונה. "תגידו," אמר פתאום, "בא לכם לעשות משהו מטורף?". אנחנו מסתכלים אחד על השני במין מבט של הסכמה לשם הזרימה, וחבר שלי אומר "בטח אחי, מטורף זה הסטייל עכשיו".

הוא סטה מן המסלול, ונסע לכיון כביש ראשי. הוא עצב ליד דראגסטור, "עוד שניה חוזר" אמר, ויצא. אני וחברי היקר הסתכלנו אחד על השני במבטים מוזרים, אך היינו סקרנים מדי בשביל פשוט לברוח. הנהג חזר עם המון ארגזים. "יאללה, תעזרו לי להעמיס מאחורה", צעק, ושנינו באנו לעזור. הוא קנה ארגז של ביסלי, במבה, סיגריות, אקס.אל, ועוד המון חטיפים ודברים דומים. "מה אתם חושבים על סיני?" אמר פתאום. חבר שלי מיהר להגיד "שזה המקום הכי כיפי בעולם?", והנהג חייך.

נסענו ככה במשך שעות, בלי להחליף מילה. מסתכלים מהחלון החוצה, רואים את כל העצים וההרים חולפים להם במהירות. רוח נעימה נושבת על האף וריח ים מלוח בפה שלנו. תמיד אהבתי לסוע בחושך. לא מודעים למה שיש בדרך, לא רואים את כל האנשים הלחוצים, כל אחד מהסיפור שלו. אחד עצבני כי מאחר לפגישה, אחת בוכה כי חבר שלה עזב אותה, אחד נוסע בלי פנים של רגש, כאילו נוסע ויש לו עוד נסיעה ארוכה לפניו, ואחד, יש את האחד שתמיד מאושר, סתם ככה. בחושך, לא רואים. רואים, אולי מכונית. מכונית ללא נהג עם פרצוף, מכונית אילמת. כזאת שכשמסתכלים עליה כל מה שיכולים לראות זה אור מסנוור, ולא יודעים. לא יודעים כלום, רק מריחים, רואים צללים של עצים, ונוסעים הלאה, אל הלא מודע בסיני, עם איזה נהג שאין לנו מושג ממש מה אנחנו עושים איתו.

"אז איזה דבר מטורף יש בראש שלכם?", שאל הנהג בנימה רגועה כזאת, כאילו שואל אם אנחנו מעדיפים לאכול חומוס או צ'יפס. אני וחברי הסתכלנו אחד על השני במבט לא מבין. "מה, צלילה? צניחה?", אמר וצחקק, כאילו איזה ילד אמר לו שינדנד אותו כלכך חזק בנדנדה שיגיע לירח וידע שזה לא ייקרה, אבל חייך, כי לא היה משהו אחר להגיד. "לאכול בן-אדם? נו תגידו, אני מוכן הכל", אמר והמשיך עם הציחקוק שלו. חבר שלי חשב קצת, "אף פעם לא עשיתי באנג'י", אמר אחרי כמה זמן. "קבענו" אמר הנהג בלי להסס, "יש שם חנות עם ציוד בן-זונה" אמר הנהג, והמשיך לחייך. הוא תמיד חייך.

אחרי שעות של נסיעה, שכבר לא הבנתי איך אפשר ליסוע כלכך הרבה בלי לישון, וכבר היה בוקר, הוא עצר ליד חנות, ירד לכמה זמן, ועלה עם ציוד. "יופי!" אמר. זה היה מצחיק לראות אותו מרוצה ואומר יופי, כאילו ביצע עוד משהו בדרך. יש את השמנים האלה, שיש להם כרס ענקית, וכשמשהו הולך פשוט אומרים "יופי!" כאילו מרוצים שנתנו להם שוקולד טעים, או פיצה יוקרתית, או שזה סתם נראה לי ככה כי הוא שמן, וכך גם התת-מודע שלי.

נסענו לאיזה גשר אחד, גבוהה כזה, והוא פשוט עצר והתחיל לחבר את הציוד, חבר שלי עזר לו ואני חשבתי. לפעמים אני חושב כלכך הרבה, שאני לא מבין שמרוב לחשוב על מה קורה, אני לא ממש חווה אותו. כאילו אני יותר עסוק בלצלם את האירוע במוח ולנתח אותו בשביל לספר אותו לאחרים במקום פשוט לחיות אותו, ואז לספר את מה שאני זוכר. הייתי מפסיק לחשוב אם הייתי יכול, פשוט לחיות, כמו אדם "בינוני". לחיות על שכר מינימום בלי בכלל להניח שיש יותר טוב, פשוט לחיות, בלי לחשוב, בלי לדאוג.

הנהג השמן חיבר לעצמו את החבל ואמר שהוא ינסה ראשון לראות שזה בטוח, והורה לחבר שלי להחזיק במקומות מסויימים. והנהג פשוט קפץ, בלי פחד, בלי הפרעות. פשוט רץ וזינק למטה, נפל כמו חץ ברוח, עם דמעות של שמחה בעיניים, עם רוח חזקה על הפנים. לפתע, באמצע הקפיצה, הוציא הנהג איזה אולר, וחתך את החבל. הוא עשה לנו "שלום" עם הידיים, כמו שעושים לילד בן 4 אחרי שאתה הולך מהגן הבייתה ולא רוצה שהוא ייבכה, ונפל למטה. נפל ונפל, ונראה כאילו לא הגיע לקרקע בכלל. הסתכלתי על חבר שלי, והוא עלי. לקחתי שכטת פרידה מהסיגריה, שכטה ענקית כזאת, שגורמת לך להרגיש את הסרטן עומד לך על הגרון ומחייך, בדיוק כמו השמן ההוא.

אני וחבר שלי הסתכלנו אחד על השני, באותו מבט של מקודם, של זרימה, של הסכמה, מתוך סקרנות. ובלי לחשוב בכלל, שנינו קמנו, וקפצנו למטה. בשביל לא לעוף אחד מהשני החזקנו אחד בשני ונפלנו מהר מהר, ולפי מה שלמדנו בפיסיקה, המהירות רק גברה, למרות שכשאתה במצב כזה, זה הדבר האחרון שמעניין לך את הבייצים. הזרימה הזאת, גרמה לנו להתפקע מצחור בעודנו באוויר, בקול רם, עם דמעות של אושר. אנחנו כבר רואים את הקרקע, ופתאום עומד הנהג למטה, עם מצנח על הרצפה, צוחק וצועק "עבדתי עליכם!", כאילו אנחנו שני בני 7, שבסוף בכלל לא הביא להם את הנקודה במשחק קופסא. האמת היא, שלא הפסקנו לצחוק, נפלנו צוחקים והתרסקנו על הרצפה בכל הכוח.

עד היום אני צוחק, רק יותר ויותר.

כי לא ממש איכפת לי שעבד עלי,

כי גרם לי להנות כמו שבחיים לא נהניתי.

אני לא יודע אם זה טוב או רע,

אבל זה מצחיק,

כי השכטת פרידה שלי,

באמת הייתה שכטת פרידה.

~הולדר.

חופשי!!!!

בואו ניהיה חופשיים יותר, זה בצים, באמת.

אני רוצה לנצל את הבמה פה, בשביל להגדיל לאיזה מישהו כמה מילים:

גל איל!!!! מזלטוב יא חתיכת כושי!!!!(אבל כושי סקסי!)

 מזלטוב חבר, תתברך ומחר בבצפר אתה הולך לקבל כזאת ערימת ילדים (:

שיר!

ובכן, הפעם ברצוני להמליץ על שיר של הלהקה האהובה עלי שאני ממליץ לכולכם לשמוע כמה שיותר שירים שלהם:

Bloodmeat/Protest The Hero

http://www.youtube.com/watch?v=rhMfz4HrcEA

תנו לזה צ'אנס ^.-

שבוע טוב ילדים!

~הולדר.