עוד פעם הצחוק הזה.

הצחוק המזדיין הזה, הצחוק הקצת מתוק, קצת כואב, קצת עצוב, קצת מסכן. צחוק שצוחקים אותו וטיפה מחייכים, טיפה בוכים, והכל ביחד, כל הרגש שלך, נכנס לבכי, שבכלל לא יודעים למה בוכים אותו. הוא צחק, עוד פעם צחק, ואף אחד, גם לא הוא, הבין מה קורה איתו. היא עמדה לידו, ליטפה אותו, והבכי שלו, רק התחזק והתחזק. למה התחזק? בגלל אותה הרגשה. מצד אחד שנא אותה, מצד שני ידע ששיקרה לו, שהיא עוד בת זונה, בדיוק כמו הקודמת שאותה עזב לא מזמן, ומצד שני, היד שלה הייתה כלכך נעימה, ואחרי הכל, אהב אותה.

במצב כזה, שכבר בוכים לידה, אין מה להפסיד. אתה, הגבר במערכת, החזק, המוביל, פתאום תקוע פה איתה, בוכה כמו תינוק, כשהיא מלטפת אותך, ואתה, בכלל לא יודע מה אתה רוצה לעשות, אז פשוט לא עושה כלום. יושב ובוכה לך, כי אין מה לעשות. כמו נשיכה בזמן הסקס, שכואבת קצת, טיפה, ובעצם גורמת לך להנות ולסבול ביחד. ההנאה והסבל מתחברים ללא מודע, וזה רק הופך הכל למסקרן. כשאתה במצב כזה, אין מה להפסיד, אתה לא חושב מה היא תחשוב אם תעשה את מה שתעשה, אתה לא חושב מה יגידו לך, כי הרי אתה כבר בוכה פה, ואתה לא חושב מה יהיה לך טוב. ברגע כזה, אתה עושה מה שאתה מרגיש, מה שמתברר אחר כך לנכון בשבילך.

והיא, מעניין מה היא חושבת. בטח מצד אחד מצטערת בשבילך, באמת עצובה, כי מחבבת אותך. אם היא אוהבת אותך, אוהו, לך תדע כבר, לך תדע. מצד שני, היא רואה שאתה, הגבר שלה, בוכה עליה כמו אפס, ורוצה לעזוב את המקום, אבל חושבת שזה לא יהיה יפה. לא יפה, זה לא יפה. כאילו קודם, חשבה מה יפה או לא. ככה זה - רק כשאדם עומד על קצה של בניין מאיים לקפוץ - אז אתה רואה במה טעית, כשאדם בוכה, אתה מבין שהיית קשה מדי. כשבן אדם מת, אנשים תמיד חושבים עליו כעל רק הדברים הטובים שבו. אולי עדיף, אולי עדיף. מה שמצחיק הוא, שאנשים ממש קולים יחשבו שמי שמתאבד בשביל דבר שכזה הוא עוד יותר אפס, כי למי איכפת בכלל מה הם חושבים?! כשבעצם, כל מה שאדם רצה, הוא שלפחות יגידו עליו איזה דבר טוב, גם אם הוא עם איברים מתפוררים מתחת לאדמה.

אז ככה זה ממשיך, הוא, הגבר, בוכה. היא, האישה, יושבת, מלטפת, ומקווה כבר שההומו האפס יפסיק לבכות. הוא חושב לעצמו שאוהב אותה, ששונא אותה, מצד אחד רוצה לנשק אותה, ומצד אחד רוצה לקחת את היד הנעימה והמזדיינת שלה ולקבור את הבת זונה חיה. והוא בוכה, כי הוא לא יודע. אני לא יודע מה הוא חושב לעצמו שככה מגדיר את האהבה שלו, אבל הוא אוהב אותה. לכו תדעו, מהי אהבה בכלל? אולי הוא חושב יותר מדי. אולי בגלל זה בוכה שוב ושוב.

לפעמים הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, לפעמים הוא חושב שהוא האדם המאושר בעולם, לפעמים הוא מרגיש בר מזל, ולפעמים הוא מרגיש שנוא על ידי כולם. וכך, בדיוק כמו החיים והדברים המתחלפים, באות הבנות. ועם כל בת יש סיפור שונה, סיפור אחר, אבל הוא מרגיש, שכמו בכל דבר בחיו, הכל חוזר על עצמו. הוא אוהב, הוא שונא, הוא מרגיש, הוא מתעלם, איכפת לו, הוא רוצה למות. וכל פעם, כל פעם ופעם מחדש, מרגיש שאולי הפעם, אולי הפעם, זה יצליח.

הוא מרוצה,

הוא שמח,

הוא עצוב,

הוא דכאוני,

הוא פה,

הוא לא פה,

הוא מעתיק מאיזה שיר קטעים.

ושוב,

הוא תוהה לעצמו,

"מה אני עוד עושה פה?".

~הולדר.

נ.ב.

הפוסט הזה מוקדש לך! ידידי הטוב. אתה, אתה שאותך הערכתי, שאותך כלכך אהבתי לפעמים, וברגע אחד פתאום שנאתי.

אתה, שלימדת אותי את כל מה שאני יודע, שלפני כל דבר שאני עושה, אני חושב עליו.

אתה,

אתה תקרא, ותחשוב טוב,

ואם תיהיה בטוח שאני מדבר עליך - תבין שזה נכון.