הילד:

נפלתי על הרצפה. הפצע עוד פעם נפתח לי בלחי, חבל, די נמאס לי לשים את התחבושות האלה.

ירד די הרבה דם, כמעט כמו פעם קודמת. מזל שהוא נתן את המכה מספיק שמאלה כדי שזה לא ייפתח אותו לגמרי, רק חצי. דווקא הקטע הזה, של לשכב על הרצפה הקרה מדמם, זה הרגע של המנוחה בבית הזה. אפילו כשמסתכלים מהחלון אי אפשר לדעת מי ייצעק עליך או ינסה להגיד לך שמה שאתה עושה לא טוב איכשהו. פה כבר עשיתי את הרע, בעיניהם לפחות, הוא הרביץ לי, ועכשיו אני כבר אחרי המכות, אחרי העונש, שוכב לי על הרצפה עם פצע פתוח בלחי, רגוע, נינוח.

בן של זונה. אני חושב שסוף סוף אני יכול להודות בזה. הוא פשוט בן של זונה. הוא חושב שככה צריך, ככה טוב לי, ככה כדאי, ולא נותן לי להחליט בשביל עצמי. לא איכפת לי כבר אם צודק או טועה, אני רוצה לעשות מה שבאלי, והבן זונה הזה חושב שהוא יכול לעצור אותי. בעוד כמה שנים, כשיהיה לי מספיק כוח והוא יהיה סתם זקן ממורמר, אני אהרוג אותו. אני אהרוג את הבן זונה ואברח עם אמא, היחידה שעוד איכשהו איכפת לה ממני.

האבא:

הוא נפל על הרצפה. ילד מפגר, איך יצא לי ילד כזה? אומרים לו לא לעשות משהו, לא לעשות משהו שמפריע לכולנו, והוא שם זין. חתיכת מפגר. הדרך היחידה לשלוט על יצור כזה היא בכוח, שידע שאם הוא לא מקשיב לאבא שלו, הוא יקבל על זה וואחד עונש. למה הילד הזה לא מבין? אני לא אומר סתם דברים, אני אומר לו את מה שצריך לעשות, את מה שכדאי לעשות, את מה שאסור לעשות. במקרה שיעבור על החוקים וארשה לו, יילמד שצריך לוותר, שזה דבר רע, תמיד דבר רע.

ואחרי המכה, אני תמיד עצוב קצת, ואסור להראות לו את זה, שלא יילמד דברים רעים. גם עושה רע וגם גורם לי להרגיש חרא. בן מפגר, מתי הוא יהיה ילד טוב?

האמא:

הוא הרביץ לילד שלי. חבל שעם כל הפוזה שלו לא אוכל להגיד לו די או שירביץ גם לי. הוא לא מה שהיה פעם. פעם היה גבר כלכך רומנטי ומקסים, אוהב, מתחשב, תמיד עם חיוך מוזר כזה על הפנים, מדלק ומצחקק, כאילו כל העולם הזה רק שלו, אבל בדרך הטובה. היום, הוא הפך לרשע. הוא הפך לאדם שלא מתחשב באחר, שרואה את מה שרוצה לראות, שלא מקשיב, שלא פתוח לדברים אחרים.

דפוק. עוד כמה שנים, כשאני אחסוך מספיק כסף, נברח ממנו הרחק מכאן. נלך אני והילד שלי, הילד שלי, למקום רחוק, רק שלנו, שלי ושלו, ונשכח מהאבא הזה. נחיה רק אני והוא, והוא יטפל בי, ועד אז אולי גם כל הצלקות ייעלמו.

התקרה:

אייאייאיי. אף אחד פה לא רואה את הפתרון? הרי זה כלכך שקוף! מי כמוני יודע? אובייקטיבית שרואה הכל מלמעלה, איתי אף אחד לא יכול להתווכח, אני יודעת וזהו, אני רואה מה שהם לא רואים. אף אחד פה לא עושה את מה שצריך באמת, הטוב באמת הוא לא לברוח או להרביץ, הטוב הוא להתפשר. מה הולך פה?

השכנים הקודמים היו יותר נעימים, עם הרעש הזה אי אפשר לישון.

הרצפה:

כולם פה צועקים, ואי אפשר לישון. חוץ מזה, הייתי שמחה לראות פה לפחות את הטלנובלה, אבל הבני זונות דורכים עלי כל הזמן.

ועכשיו קצת דם מתחיל לנזול.

אלוהים:

"אאהאחהחחהחה", אלוהים צחק מין צחוק מרוצה כזה. "האנשים האלה, כל אחד חושב שיודע מזה טוב ומזה רע, כל אחד חושב על עצמו, חושב שהוא צודק, שהוא יודע מה צריך". הוא שכב על מיטה כזאת, לא בדיוק ספה ולא בדיוק מזרון, משהו מבד דק, בעובי של קש, רק קצת יותר מחמם. הוא לקח עוד שאכטה ענקית ממה שהיה לו ביד, חצי סיגריה חצי סיגר, משהו באמצע, שרק לאלוהים יש, והיה בזה גם חשיש, אבל הוא הקפיד על מינונים, הוא אלוהים, הוא לא רצה להשתגע או משהו. ביד השניה מין וודקה, רק לא מגעילה, אפילו טעימה. "האנשים האלה לא מבינים שרק אלוהים יכול לדעת מהו הטוב ומהו הרע, והם רק ימשיכו לדון בזה כמו חבורת אפסים בלי בכלל להבין משהו עד סוף חייהם".

הוא חייך שוב,

"האנשים האלה,"

הוא לקח עוד שאכטה מהחשיש ועוד שלוק מהוודקה ונשען אחורה עם הראש, כי כבר כל העולם הסתובב לו,

"אנשים.

לך תבין".

~הולדר.