"אתה יודע מה הבעיה ש'ך?", אמר לי גולדה.

גולדה הזה תמיד הציק לי. גרנו בפנימיה, והוא היה השותף לחדר שלי. לגולדה הזה לא היו יותר מדי חברים והכל, אז הוא נשאר בחדר דיי הרבה. אני דווקא בחור שאוהב לצאת, בעיקר למקומות עם נוף ודברים כאלה, פחות לקניונים ודברים ציבוריים. אם יש דבר בעיר שאני כן אוהב, הוא האזור של המעמד הנמוך. השוק. המקום שבו כולם רצים אחד סביב השני ומנסים לחסוך עד השקל האחרון ולמכור בכמה שיותר, ובזה הם עסוקים כל יום. לפחות ככה זה נראה מהצד. ובלילה, פתאום הכל נעלם. בעיר באזורים האלו, כשיורד החושך, הכל נעלם, ופתאום יש מין עיר רפאים.

"אתה יודע מה הבעיה ש'ך?", אומר שוב הגולדה הזה, רק שהפעם הפרצוף שלו הרבה יותר קרוב, באופן קצת מטריד אפילו. מה, אני שואל וזז הצידה מהפרצוף המסריח שלו אל החלון. אני אוהב את החלון הזה. חלון שמשקיף לנוף יפה, בקומה גבוהה לאללה. ויש כאלה סורגים, שלא ננסה להתאבד או משהו. תמיד אני יושב עליהם ומעשן בזמן שהחלון סגור. החלון מוגן מקול כדי שלא נשמע את המדריכים מרביצים לחלק מהאנשים, ושלא נשמע אותם צורחים. אז ישבתי שם. לא שמעתי כלום מגולדה ומהטלוויזיה הקטנה בחדר. רק אני, נוף, וסיגריה. ומחשבות, כמובן.

"הבעיה שלך," הוא אומר, "היא שאתה לא דואג לעצמך". גולדה הזה שוב מזיין לי את השכל בפילוסופיות שקל שלו. וואלה, אני אומר. אין לי כוח שיחפור לי שעה שוב. בדרך כלל זה לא עוזר לי, וגורם לו לרצות לדבר עוד. "אתה תמיד עוזר לאחרים. הנה, אפילו אני, איך שתיקנת לי את המחשב, ושדאגת שיוסי הבן זונה לא ירביץ לי יותר. אתה דואג לי, אבל דואג יותר מדי. אולי תדאג לעצמך קצת, נראה שאתה צריך את זה". אני בסדר גומר, אני אומר, למה אתה חושב שרע לי כלכך? גולדה גיחח לעצמו בשקט. אני שונא כשהוא עושה את זה. הוא בטח חושב שזה גורם לו ליהיות חכם, אבל זה כלכך מעצבן. זה כמו להגיד לך בפנים "אתה כלכך אידיוט, ילד קטן שלי. אתה עוד תלמד". זה מזכיר לי את אמא שלי, וזה עוד יותר מעצבן אותי. "לא יודע", הוא ממשיך לזיין לי את השכל, "רואים עליך. אתה לא נראה שמח מספיק, ואתה עושה אנשים שמחים מאוד".

הסיפור עם יוסי הזה הוא שהוא איזה ערס, אבל לא באמת. כזה אחד שבא לילדים עם המון אנשים אחריו ורק נותן כאפות. הוא הציק לגולדה, ולמקות כל הפאקים שלו, עדיין הוא השותף שלי לחדר. אז הלכתי ליוסי ושאלתי אותו אם יש לו משהו עם גולדה, והוא התחיל לקלל אותו. בלילה, נעלתי את יוסי בדלת הבטון ובחלון עם מנעולים, והוא קם באמצע הלילה נחנק, כי האוויר נגמר. הדברים האלה באמת אטומים, אז כשהוא צרח לא שמעו כלום. בסוף הוא היה חייב לשבור את החלון, אז הוא שבר את החלון, אבל אם את היד, ובנוסף לכל נפל ושבר את שתי הרגליים. הוא לא נתן כאפות יותר, ואפילו התחיל לעבוד ולהשקיע בעצמו. אולי אפילו לו טוב מזה.

"אז מה אתה אומר?", אמר גולדה, ובדיוק אז, גלי נכנסה לחדר, תודה לאל. גולדה גיחח עוד פעם. "אני אדבר איתך כבר, יש לי שיחה עם המנהלת", הוא אומר. "נקווה שהיא לא תצטרך להזמין את השומרים הבני זונות, הם מרביצים עם דוקרנים וזה הורג". הוא יצא מהחדר. גלי נכנסה, ונתתי לה חיבוק שלום כזה. אז שכבנו על המיטה, אחד ליד השני כזה, ודיברנו על החיים. היא לא הייתה שמחה במיוחד, מהרבה סיבות. אני חייכתי והסתכלתי עליה, ואמרתי שתכלס, החיים טובים. למרות כל החרא שקורה, אנחנו האלה שבוחרים ליהיות עצובים כדי שלא יהיה משעמם. אני לא יודע אם אני באמת מאמין בזה, אבל זה נשמע לי הדבר הנכון להגיד. גלי לא חייכה כמוני, ורק גילגלה את העיניים.

די, נו, אני אומר לה. אבל היא ממשיכה להסתכל לקיר. גלי הייתה משהו. אני לא יודע מה היה טוב בה, אבל משהו היה כיף איתה. משהו של ליהיות בסביבה שלה כבר עושה טוב. בלי סיבה. בדרך כלל היא יותר שמחה, גלי, אבל עבר עליה משהו. זה זמני, אני מניח, אבל אני לא אוהב לראות אותה עצובה. אני לא אוהב לראות אף אחד עצוב. לך תדע, אולי גלי חושבת עלי מה שאני חושב על גולדה.

פתאום נזכרתי במה שגולדה אמר. חשבתי על זה קצת, ואולי הוא באמת צודק. אני אוהב כשלאנשים אחרים שמח, או בכלל, לראות אנשים אחרים. בנוף אני מדמיין אותם צפים, מדמיין סיטואציות מהחיים. ובעיר, אני רואה חלק קטן מכל אחד. מעניין מה היה קורה אם הייתי מקשיב רק למה שאני רוצה פעם, בלי להתחשב באף אחד. אולי הייתי מרגיש הרבה יותר טוב. לקחתי את היד שלי, וסובבתי את הראש שלי גלי אלי. הסתכלתי עליה כמה שניות, ואז התקרבתי עם הראש בשביל לנשק אותה. אני לא יודע אם זה באמת מה שרציתי באותו רגע, אבל בכל זאת עשיתי את זה. אולי זה ייגרום לי להרגיש טוב.

את המשך הסיפור אני אף פעם לא מספר, וכולם תמיד כועסים בגלל שיצרתי מטח והם לא יודעים את הסוף. לכו תדעו, אני אומר להם, אולי היא חשבה עלי מה שחשבתי על גולדה.

ואולי פתאום, כמו עם גולדה, היא חשבה עלי משהו אחר.

מדהים איך אפשר לשנות את המחשבה על מישהו בשניה אחת של משהו גדול,

נשיקה, סכנת חיים, או אפילו אימרה מיוחדת.

מה שאני כן מספר, הוא שמאז,

אני הרבה יותר מאושר.

~הולדר.